בית א-להים (מבי"ט) ו

השער הראשון הוא שער התפלה ופרקיו עשרים הפרק הראשון בגדר התפלה

ראוי לתת גדר לענין התפלה, שתלויים בה כמה דברים גדולים, כמו שנבאר בעז"ה. ומצאנו גדרה נכון ושלם, והוא בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותון

והרצון במלת בקשת, הוא להורות שאין ראוי שישאל האדם צרכיו מהאל ית' דרך חיוב והכרח, כמו ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב, וכמ"ש הכתוב (איוב מ"א) מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא, כמו שדרשו רז"ל (ויק"ר פכ"ז עיי"ש) נתתי לו בית ואח"כ אמרתי לו ועשית מעקה לגגך, וכתבתם על מזוזות ביתך. נתתי לו שדה, אל לא תחרוש בשור ובחמור וגו' וע"ד הפשט יאמר מי שחושב שהוא מקדים לפני פעולות טובות, ולזה שואל ממני דרך שילום, ממה שהוא תחת השמים שהוא שלי, אוכל לפרוע לו, אבל מי שמכיר שאין מי שיקדימני קודם שאעשה לו טובה, אלא שואל דרך חסד וחנינה, איני פורע לו ממה שיש לי בזה העולם השפל, שהוא תחת כל השמים, והוא עולם ההויה וההפסד. אלא מעולם העליון והוא עוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה ס"ד), ר"ל מה שיעשה לאותם שהם מחכים לו, כלומר שמחכים שיהיה להם שכר טוב בעמלם, אבל אינם מכוונים לזה בדרך חיוב. אלא דרך חסד ורחמים, וכמו שאמר התנא (אבות פ ב) וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני הקב"ה, כדכתיב (יואל ב') כי חנון ורחום הוא כו' ונחם על הרעה, כי תפלת קבע הוא שחושב שראוי ומחוייב הוא שתפלתו תהיה נשמעת, ושישיג המבוקש בתפלתו, והיא קובעת שאלתו, ואין ראוי לאדם אלא שיעשה דרך תחנונים, שמודה שאינו כדאי בשביל מעשיו אלא ברחמי ה', ובזה משיג מבוקשו, כי אין מי שינצל מהרעה הבאה עליו, אלא ברחמי האל, וכמו שהביא הכתוב כי חנון ורחום כו' ונחם על הרעה, כלומר כי מצד שהוא חנון ורחום הוא שמרחם ונחם על הרעה, כ"א לא היה במדת רחמנותו אלא בדין וחיוב, לא היה שב על הרעה, כי אין מי שיוכל לדין עמו לומר שהוא ראוי שיסלק מעליו חרון אפו, כי אם בחסד וברחמים ומדת רחמנותו כוללת לבלתי הגונים, וכמו שאמר (ברכות ז') וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו ראוי ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו כדאי, כי היה מספיק שיאמר וחנותי ורחמתי ואמר את אשר אחון את אשר ארחם, לומר שלא תתפשט אותה החנינה והרחמנות, אלא לאותו שיחון ולאותו שירחם ממש ולא לאחרים, וזה בלי ספק אינו אלא לבלתי הגונים, שאם הם צדיקים גמורים, השי"ת חונן ומרחם אותם ואת דורם בזכותם, ואינו צודק בהם את אשר אחון וארחם, אלא לכלם בזכותם כנזכר והקדים חנינה לרחמים, כי חנינה מלשון חן, והוא נותן חן לבלתי הגון, כדי שיהא ראוי אח"כ לשירחם עליו: והנה מצאנו (תענית י"ט) שהאשימו את חוני המעגל על שיצא מגדר זה בתפלתו, שאמר איני יוצא מהמעגל הזה עד שתרחם על בניך, שנראה שהיה שואל מהאל דרך חיוב והכרח, וכמו שאמרו (שם כבן המתחטא על אביו, שהוא הבן המתגעגע על אביו, שהוא נוהג עמו שעושה לו כל רצונו, ושואל ממנו דרך ציווי והכרח, וכן עשה חוני שעג עוגה ונכנס בתוכה, לרמוז כ"א לא היה מרחם על בניו היה נראה כאילו הם בתוך העוגה, כלומר שמורה לעולם שהוא כדורי, והם תחת צבאות ומזלות השמים, וכשרחם על בניו יצא מהעוגה להורות כי אין שר ומזל שולט על ישראל כשהם צדיקים אלא שהמזל כפוף ונכנע תחתם, וכמש"נ על אברהם אבינו (בראשית ט"ו) ויוצא אותו החוצה (בר"ר פרשה י"ד) שהוציאו מחללו של עולם ואמר לו הבט וכו', שהמערכות הם תחתיו ולא הוא תחת המערכה, ונאמר לו (שם) כה והיה זרעך, כלומר כמו שאתה למעלה מן המזלות כה יהיה זרעך, כלומר הזרע שהם מיוחסים לך צדיקים כיוצא בך

והרצון במלת האדם, הוא להורות שלא תאות התפלה אלא לאדם, שהוא מעותד לפגעים ומקרים בזה העולם, לא למלאכים שהם למעלה מהגלגלים, ולא ישיגם חסרון ומקרה ופגע, והם מקדישים ומעריצים את קונם כפי הדרגתם והשגתם ולא לבעלי חיים שבזה העולם השפל שאין בהם דעת לשאול צרכיהם, והוא ית' שבראם הוא מספיק צרכיהם ומכין מזונותיהם מעשבים וצמחים הגדלין מאליהם בלי טורח ועמל כמו שהם אינם צריכים לטרוח ולהשיג תכלית בריאתם, כי כוונת בריאתם הוא מציאותם לצורך האדם, אבל האדם שצריך לטרוח ולהיותו עמל בזה העולם בתורה ובמע"ט, אינו ניזון מהגדל מאליו אלא ממה שצריך טורח ועמל עד הגיעו למזון האדם להורות על כוונת תכלית יצירת האדם וכמו שהראה ר"ע לקיסר (תנחומא פ' תזריע) השבלים והגלוסקאות כששאל ממנו אי זה טוב מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם. והשיב לו כי מעשה ב"ו. שהבין ממנו שהיה רצונו להקשות לו על המילה, הואיל שהוא ית' בראו ערל למה אנו מבטלים צורת תבניתו, והתחכם בהראות לו השבלים והגלוסקאות, כי השבלים מעשה הקב"ה והגלוסקאות הן מעשה ב"ו, להורות כי כמו שהגלוסקאות טובות למראה