בית א-להים (מבי"ט) לה

לצרף ולשתף הפושעים עמנו כדי שתתחבר ותשתתף תשובתם ועינויים עם הצדיקים ותחשב מיעוט התשובה כתשובה שלימה וגמורה. ולזה אמרו כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, כי צורך התענית אינה אלא בשבילם, שאם אין רשעים ביום התענית תענית שאינו צריכה היא, ומצער את גופו ללא צורך. ואמר תענית ולא אמר תפלה, כי תענית הרשע והפושע במיעוט תשובתו הוא שמצטרף עם תענית הצדיק, כי כשהוא מתענה הרי הוא דבר תשובה בפועל ומצטרף עם עינוי הצדיק, אבל התפלה בפרט כשהיא בלא כוונה ותפלת הרשע אין בה שום ממשות לשתצרף, כ"ש לשלא תהיה נחשבת תפלת הצדיק כי אם בתפלת הרשע, אבל התענית שאינו צורך לצדיק אינו נחשב כי אם בהצטרף תענית הרשעים עמהם, כי תעניתם ואפילו הוא שלא בתשובה גמורה מצטרפת עם עינוי ותשובת הצדיקים וכמו שהוא בענין הקטרת, כי הפלגת ריח הטוב משאר הסממנים ממעיט ומבליע ריח הרע של החלבנה עמהם ומתרבה כמות הקטרת עם החלבנה, וכן תענית הרשע מתערב עם תענית הצדיקים ונחשב כתעניתם. וראוי להשגיח על ענין צירוף זה, כי אינו אלא בהיות מצטרפים רשעים בצבור עם צדיקים ויש לפחות עשרה מהצדיקים כענין סדום. וזה יובן מענין החלבנה שלא מנאה הכתוב עם סממני הקטרת אלא בהיות הסממנים שריחם טוב עשרה, שהרי כל הסממנים הם י"א עם החלבנה, ומספיק ריח טוב של עשרה לריח רע של חלבנה, וכמו כן תענית רשע עם תענית הצדיקים

ונשאר עלינו לתת טעם לענין חילוק התעניות כי לא מצינו תענית בתורה כי אם יום ולילה ובתוספת חול על הקדש כדכתיב ביוה"כ (ויקרא כ"ג) מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ושאר התעניות רובם אינם אלא ביום לבד ולא בלילה, ולמה לא תקנו את כולם כעין של תורה יום ולילה, ובתעניות שהוא מן התורה שבא ע"י נדר ג"כ היה ראוי להיות יום ולילה כשנדר סתם יום אחד. ונראה לומר כי האל ית' לא רצה להכביד על ישראל יותר מדאי אחר שכבר העמיס עליהם עול תרי"ג מצות, וכמעט שלא היה רשות ביד שום אדם להתענות יום ולילה, אלא שהש"י התיר וצוה ביום העשור שיתענו, שהוא יום סליחה וכפרה להם, ואפילו ביום זה צוה לאכול ולשתות ביום הט' כדי שיוכל להתענות בעשור. וכמ"ש (ברכות ח') בתשעה לחדש והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, כלומר כאלו נצטוה להתענות ג"כ בתשיעי. ואם כן אין רשות ביד חכמים לתקן תענית לילה ויום, כי לא התירו האל ית' כ"א ביום העשור, ולכך רוב התעניות שתקנו על דברים שאירעו לישראל אינם יום תענית שלם, אלא כדי לעורר הלבבות שישובו בתשובה תקנו שיתענו ביום אבל לא בלילה שאין רשות להתענות גם בלילה אלא ביוה"כ, ובט' באב ג"כ תקנו לילה ויום, מפני הצרות שהוכפלו בו מצד העונות, והרי הוא כיוה"כ כי יום זה הוא מוכן לפורענות שאירעו בו ה' דברים חמורים ואנו יראים בכל שנה שמא ח"ו יארע לנו ג"כ אי זו רעה בו ביום, כי הוא מוכן לפורענות מצד העונות ובתענית יכופר לנו העון ולא נמות, וכן תעניות שגוזרים על כל צרה שלא תבא על הצבור גם כי הם מדרבנן תקנו אותם כעין של תורה האחרונים מטעם זה, שבעת הצרה נעורר לבותינו בתשובה בתענית כדי שיכופר עונותינו ולא תבא עלינו הרעה הקרובה לבא, ואם לא ע"ד זו אין רשות לשום אדם להתענות לילה ויום, ומי שנדר להתענות יום אחד שאינו מתענה אלא יום ולא לילה, עם היותו חייב להתענות מן התורה מצד נדרו, הטעם הוא שבנדרים אנו הולכים אחר לשון בני אדם שמשמעות יום אחד הוא ביום ולא בלילה, ומפני שעל צד הדחק הוא שתקנו ימי התעניות, ומבלי סבה אין לנו רשות להתענות תענית שלם, אמר הנביא ע"ה זכריה ט' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה, כלומר גם כי התעניתם בהם ונצטערתם כמעט מבלי רשות התורה, תהיו מובטחים שתשישו ותשמחו בהם להיות ימי משתה ושמחה

פרק ארבעה עשר

יקרה בענין התפלה ספק, והוא בהיות התפלה על דבר צורך, כמו שהושם בגדרה, בקשה מהאל דבר צורך שאינו ברשותו, א"כ למה מונע האל יתברך מהאדם דבר הצריך לו, כיון שבראו למה הוצרך להתפלל על צרכו, והרי ביום שיוצא האדם לאויר העולם מזונותיו באים עמו אם עני ואם עשיר. וכמ"ש בנדה (פ' המפלת ל"א) אמר רבי יצחק אמר רבי אמי בא זכר לעולם בא ככרו עמו, זכר זה כר, וכתיב (מ"ב ו') ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקייה באה, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, דכתיב (בראשית ל') נקבה שכרך עלי ואתנה, ופירש"י נקיה חסרה כמו יצא פלוני נקי מנכסיו, עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, עד שיודעת להתפלל, נקבה כשתנקוב ותפרש כמו נקבה שכרך, ונקבה נמי הכי דרשינן לה, נראה כי האשה התלויה באיש היא הצריכה להתפלל על מזונותיה. אבל האיש מיום לידתו באו מזונותיו בידו אם מעט ואם הרבה, וכן שאר כל צרכיו ההכרחיים, וא"כ למה הוצרך האדם להתפלל על הדברים הצריכים בהכרח למציאותו בזה העולם, כ"ש בדברים הנמשכים אחר טבעו מיום לידתו למונעם ממנו כדי שיתפלל עם היותו