בית א-להים (מבי"ט) רצג

באדם, עם כל זה נאמר כי הדרך הנכון להסביר מציאותם, הוא, כי כמו שהנפש הבאה מלמעלה אם יחטא איש תתעבה הנפש ותתעכר מזכותה, כן אם יזכה בחכמה ויראת חטא תתדקדק ותזדכך ותזהיר יותר ממה שהיתה קודם, ובהגיע זיכוך וזוהר זה למדרגה כפלים ויותר ממה שהיתה קודם, אז יחול על זיכוך הזוהר ההוא שם רוח, ובהזדככה יותר ויותר ממה שנזכר יחול על זיכוך וזוהר ההוא שם נשמה, דמיון נר של שעוה דק בראשו והולך ומתעבה, כי אורו בחחילתו לא כאורו באמצעיתו ואורו באמצעיתו לא כאורו בסופו, כי כל עוד שהולך ודולק מאיר יותר מצד עובי הפתילה והשעוה, כן הנפש היא מתעלה ומזהרת בלימוד התורה ובקיום מצותיה, והרוח נקנה בקיום המצות אחר שהורגל וקיבל עליו לקיים עוד כשיבואו לידו, והנשמה נקנית אחר זה בלימוד התורה בהשיגו להיותו לומד ומלמד ודורש משפט ומהיר צדק וכיוצא בזה

ולדרך פשטי הכתובים ודברי חז"ל והסברא, כי נפש האדם אחת היא אלא שהיא חלוקה כפי פעולותיה בגוף האדם, א"כ המיתה והתחייה אינם אלא בנפש וכמ"ש למעלה, וכמו שמורגל בתורה בנביאים וכתובים להזכיר הנפש כמו ת"ש פעמים רובם בענין חיות האדם ומיתתו וצרותיו וטובותיו והיות לה דבקות באל ית' לברכו ולהללו, הכל מיוחס לנפש ולא לרוח ונשמה אלא שנקראת הנפש במקומות מועטים רוח או נשמה כמ"ש למעלה, ועצמות האדם היא בנפשו, וכמו שנזכר נפש בשם ית' בירמיה ועמוס, נשבע ה' צבאות בנפשו, נשבע ה' בנפשו, ותרגם יונתן במימריה, ורד"ק פירש בעצמו כמו בי נשבעתי, ורש"י פירש מדעת וכוונה, הכלל כי היא עצמות ומהות האדם ולה נאה להזכיר התחייה כמ"ש בתחיית בן הצרפית

ומה שכתוב בתחיית מתי יחזקאל הנני מביא בכם רוח וחייתם, וכמה פעמים נזכר שם בהם רוח ונכרתה הנפש וזכרונה מפיו בתחייה זו, נאמר כי רבי אליעזר ורבי יהושע שאמרו עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו, הזכיר בהם רוח כי לא חזר הנפש אל גופם, אלא לפי שעה חיו ברוח שבא מארבע רוחות ונפחה בהם והיה בהם רוח חיוני לעמוד על רגליהם ולומר שירה לבד, ומיד חזרו לעפרם שלא היה כבוד לנפש שתשוב אל הגוף לפי שעה, וכמו שנזכר באיש שהיו קוברים אותו וראו הגדוד והשליכוהו בקבר אלישע וחיה וקם על רגליו, וארז"ל ולביתו לא הלך כי לא הוזכר ששבה נפשו אליו לפי שעה אלא שנכנס בו רוח חיוני לפי שעה, ולרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאמר שעלו לא"י ונשאו נשים והולידו בנים, ורבי יהודה בן בתירא שאמר אני מבני בניהם ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא, נאמר כי מחלוקתם היה על כי חיו בח"ל, ואין תחייה אלא בארץ ישראל, ולכן אמר רבי אליעזר כי מיד מתו כי לא היה להם חיות בח"ל, ור"א בר"י מודה שאין תחיית המתים בח"ל ואין תחייה אלא בא"י, ולכן אמר כי מיד עלו לא"י שאל"כ היו מתים, ומה שחיו בחוצה לארץ היה מפני שלא היו יכולים להתגלגל העצמות משם לארץ ישראל דרך הרים וגבעות לעין כל, כי העצמות היו מפוזרות בבקעה כמ"ש והיא מלאה עצמות, שהיו בלי קבורה כמו שכתוב ופחי בהרוגים האלה, ואמרו חז"ל שהיו מבני אפרים שמנו את הקץ וטעו והרגום אנשי גת, וכמ"ש בדברי הימים, ואותם שנקברו ח"ל ועתידים לחיות אין להם תחייה אלא בא"י שילכו דרך גלגול מחילות שיעשו להם, כי מה שכתוב אח"כ הנני פותח את קברותיכם הוא לעתיד כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ומפני שחיו בחוצה לארץ לא היתה תחייה זו ראויה להתקיים ימים ושנים, ועל זה אמר רבי אליעזר ברבי יוסי שהוצרכו לעלות אל א"י, כדי שיהיה להם איזה חיות, ועכ"ז לא התמיד אלא שהוצרכו מיד לישא נשים ולהוליד בנים כדי שלא תהיה תקומתם למפלת מיתה מיד עד שיפרו, אבל מיד תוך זמן מועט מתו כי לא היתה תחייתם שלימה, ולכן לא הוזכר בתחייתם נפש אלא רוח שהוא כמו רוח חיוני לבד, שאל"כ למה הזכיר שנשאו נשים וכו' היה מספיק שאמר שעלו לא"י וחיו, אלא כוונת הענין הוא שלא חיו אלא בכדי שיולידו, וגם רבי יהודה בן בתירא אמר שהיה מבני בניהם, כי גם שהם מתו מיד בניהם קמו תחתם, וכן יורה מה שאמרו שם שמואל ורבי ירמיה ורבי יצחק בן נפחא שהיו אנשים אלו חטאים בנפשותם שלא היו מאמינים בתחייה קודם מותם, או שלא היה להם לחלוחית של מצוה או שחפאו את ההיכל כולו שקצים וכו', שנראה שלא היו ראויים לחיות אלא כדי להורות לכל ישראל שהיו בגלות שהיו אומרים אבדה תקותנו, שיהיו בטוחים שיחיו כמו שחיו אלו שמתו זה כמה שנים, ומפני שלא היו ראויים חזרו לעפרם כמו שנזכר, אבל התחייה העתידה תהיה שלימה בשלימות הנפש אשר נשלמה בעולם הזה

פרק שלשה וששים

יש לשאול בענין הקרבנות תמידים ומוספים הכתובים בפרשת פינחס כמה שאלות. אחד, התמידים בכל יום כבש בבקר וכבש בערב והמוספים כולם בבקר בבת אחת. ב', תמידים בבוקר אחד ומוספים בשבת שנים תוספת גדול מן העיקר. ג', מוסף שבת ב' כבשים וראש חדש ב' פרים ואיל אחד וז' כבשים ושעיר חטאת אחד. ד', מוסף שבת ב' כבשים ומוסף ראש חדש ופסח ועצרת שוים, ולמה לא נתוספו מוספי יום טוב שהם אסורים בכל מלאכת עבודה על מוספי ר"ח