בית א-להים (מבי"ט) רסג

וכן יש ראיה מענין זה ממה שכתוב (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים וגו', וכתיב כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין, וכיון שנאחדו הנפש והגוף יחד לעבוד האל ית' בשתזדכך הנפש בגוף המוכן לעבודת האל תשוב אח"כ לגופו, כי ממנו לוקחה ואליו תשוב לזכותו במה שזכתה והצליחה היא, כי שותפים שקולים הם ויבואו שניהם, וגם הנפש היא עיקר בחטאת הגוף ולכן תשתתף עמו לזכותו במה שצדקה ממנו, חלף מה שנחשב לה עון אשר חטא יותר מהגוף הדומם ומוכן לעבודת הנפש, ואין על הגוף לזכך עצמו כ"א על הנפש שהיתה בעלת הגוף ועל פיה התנהג ויתנהג, וכן כשנשארה זכה מהגוף תשוב אליו כבתחילה שלא תהא נפש החוטאת נשכרת שתשוב לחיות כשתזדכך יותר מהנפש אשר נזדככה בראשונה

ועל אלו התחיות שעברו והעתידה אפשר שכוונו אנשי כנסת הגדולה בנוסח ברכה שניה של י"ח ברכות והיא גבורות, אתה גבור לעולם ה', לא אמר אתה גדול או אתה נורא, כי ענין גדול ונורא אפשר להאמר על ב"ו בתמידות והמשך, כמו מלך גדול או שר גדול, אפשר שיהיה כל ימיו גדול במדריגה אחת ומצב אחד, אבל ענין גבור אינו כן בבשר ודם, כי מי שהוא גבור בבחרותו לא יהיה גבור בזקנותו או בילדותו, כי הגבורה היא בטבע הגבור לפי שניו, אבל באל יתברך נאמר גבור בהחלט לעולם בלי שום שינוי, ולכן אמר אתה לבדך גבור לעולם ה' כי היכולת והגבורה שהיתה לו בזמן בריאת העולם ויצירת אדה"ר שהוא תכלית הבריאה היא בו לעולם אפילו בזמן תחיית המתים, ולכן אמר לעולם ה' מחיה מתים אתה, וכן הזכיר גבור בברכה זו שיש בה הורדת הטל והגשם אשר הם סבת חיות בני העולם וקיומו, ולעולם גבורתו זו מתמדת ועומדת במצב א' לזון ולפרנס את כל העולם כולו, ואמר מחיה מתים אתה על מה שהחיה את יצחק בעקידה וכמו שדרשו חז"ל, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים אל תשלח ידך אל הנער חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק על רגליו וידע שכך עתידים המתים להחיות ופתח ואמר ברוך מחיה המתים, ואמר מחיה מתים ברחמים רבים על תחיית המתים שחיו ישראל כששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, ולכן הזכירו חכמים מפי הגבורה כאן על דבר תחיית המתים שהיא בגבורה כמו שנזכר, ולא אמרו מפי הקב"ה שמענום, ואמר קודם מכלכל חיים בחסד על כ"ו דורות שמבריאת העולם ועד משה שניתנה התורה על ידו שנתקיים העולם בחסדו ית', כמו שדרשו על הני כ"ו כי לעולם חסדו, וסמך לו מחיה מתים ברחמים רבים, אחר שכלכל חיים בחסד שהם כ"ו דורות החיה המתים בנתינת התורה כנזכר, ועל ידי נתינת התורה הוא סומך נופלים ורופא ומתיר וכו'

וכן על מה שאמר מחיה מתים ברחמים רבים אמר סומך ורופא ומתיר, כיון שהוא מחיה המתים היה אפשר שלא יחוש לנופלים ולחולים ולאסורים כיון שסופה להחיות, ולכן אמר כי גם שהוא עתיד להחיות אותם אינו מניח אותם ליפול כי הוא סומכם, ואם יפלו בעונם בחולי או ביסורים רופא ומחיה אותם, וזה לקיים אמונתו לישני עפר שהם האבות אשר קיים והבטיח להם בקיום זרעם, ואמר מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך כי הגבור סומך על גבורתו ואינו חושש לקיים מה שהבטיח, והוא ית' הוא בעל גבורות שהזכיר למעלה גבורת תחיית המתים וגבורת הטל ומטר לזון ולפרנס את כל העולם כולו ושאר הגבורות אשר הוא עושה בזה העולם, ולו יאות להקרא בעל גבורות, ומי דומה לו לקיים אמונתו עם היותו בעל גבורות, ואמר מלך ממית ומחיה כי מלך ב"ו יכול להמית ולא להחיות את מי שהמית, והוא יתברך הוא ממית ומחיה, ורמז בזה ענין תחיית המתים שעברו ע"י אליהו ואלישע ויחזקאל, כי באליהו שהחיה את בן הצרפית נאמר הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וגו', אח"כ ותשב נפש הילד על קרבו ויחי, ובבן השונמית נאמר והנה הנער מת מושכב על מטתו וגו' ויפקח הנער את עיניו, וביחזקאל כתיב והנה בקעה מלאה עצמות, וכתיב ונתתי בכם רוח וחייתם, ועל אלו התחיות אמר מלך ממית ומחיה, כמו שמלך אחד הוא גוזר מיתה על מי שהוא רוצה, כן האל ית' גזר מיתה על בן הצרפית והשונמית קודם זמנם בילדותם, וכן גזר מיתה על בני אפרים שיצאו קודם זמנם ממצרים, והחיה אותם, מה שאין בכח מלך ב"ו לעשות. ואחר שהזכיר ממה שהחיה האל ית' לשעבר אשר הוא דבר נראית בחוש, אמר ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים, כי במה שראינו בחוש יש ראיה לקבוע אמונת התחייה בלבנו, גם כי לפי השכל נראה דבר זר, ולכן אנחנו צריכין להודות לו ולברכו על התחייה העתידה, וכן יצחק אמר בא"י מחיה המתים כשחזרה נפשו אליו כמו שכתוב למעלה , ולא הוזכר זה בתחיית אליהו ואלישע ויחזקאל שנעשו על ידם ברצון האל ית', וכן על כי אלו התחיות אינם כוללות ותחיית יצחק היתה כוללת לכל ישראל יוצאי ירך יעקב בנו, והתחייה העתידה אשר תהיה כוללת לכל ישראל

פרק חמשה וחמשים

יען כי קצרה היד מלהביא ראיות כל הצורך מן השכל והחוש על שרש התחייה, כי אין כח השכל והחוש משיגים לדבר על הדברים העתידים, אאריך בראיות הקבלה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי רז"ל על בירור עיקר זה: