בית א-להים (מבי"ט) רנט

בעבודת האל ית' וזכותם היה מחייב בריאתם, כל שכן כשמתו כבר שקדם להם הכנה וזכות בהיותם חיים שיהיה בחיוב כביכול לאל יתברך לחזור להחיותם

ומסבות התחייה היא בריאת האדם בצלמו ית', וצלמו יתב' הוא התורה כי כולה הן שמותיו והוא ושמו אחד, נברא אדם הראשון ברמ"ח איברים ושס"ה גידין כנגד תרי"ג מצות, והוא צלמו יתברך, וחיוב על האדם להשלים נפשו בעולם הזה בשלימות איבריו וגידיו במצות ואזהרות, וזהו קרוב לנמנע בהיות האדם מורכב מחומר וצורה ומוכן יותר לחומר ממה שהוא מוכן לצורה, לפתח חטאת רובץ מסבת עטיו של נחש, וגם שיצדק וישלוט יצר טוב על הרע אין לו הכנות הצריכות לקיום כל המצות, וימי שנותיו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ולא יספיקו להוציא לפועל כל פרטי המצות ולהיותו פקח וזריז מלעבור על שום אזהרה, ולכן רצה האל יתברך להטיב לגמול חסד עם ברואיו השרידים אשר ה' קורא בשמו לחזור ולהחיותם כמו שהיו, ויהיו מוכנים יותר אל עשיית הטוב כי הם נבראים בדמות אדם הראשון בקומתם וצביונם, ואינם דומים לילוד אשה כי הם הנוצרים עפר מן האדמה כאדם הראשון, ויהיו מוכנים כמוהו כי היה יציר כפיו של הקב"ה ולא שלט בו יצר הרע כ"א אחר שנכשל בחטא נחש והשאת אשתו, כן אנשי התחייה יהיו מוכנים אל עשיית הטוב, ובזה יאריכו ימים כאדם הראשון כמו שבריאתם היתה כמוהו ויהי' להם הכנה וזמן לקיים כל המצות, ובזה יושלם יצירתם בצלמו ית' שיהיו מושלמים בתורה ובמצות כמו שאמרנו

סבה שנית כי להיות אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה היה ראוי שיחיה לעולם וכן זרעו, וכן היתה כוונת האל יתב' בזמן יצירתו, כמ"ש בצלם אלהים ברא אותו, כלומר שיהיה חי וקיים, והחטא גרם שנקנסה מיתה עליו ועל דורותיו, ולסבת היות הוא יציר כפיו חיה תתק"ל שנים, וכן הקרובים אליו בעשרה דורות ואח"כ נתמעטו השנים וחזרו לשבעים כמ"ש (תהלים צ"א) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והם השבעים שחסרו מאדם הראשון מהאלף שהיה ראוי לחיות, רמז כי לא השאיר לזרעו אחריו כי אם שבעים שנה, וכמ"ש קודם כי אלף שנים בעיניך והם שני אדם הראשון נתמעטו לע', והרי הם כיום אתמול כי יעבור וגו' זרמתם שנה יהיו וגו' כי כלינו באפך וגו' כי כל ימינו פנו בעברתך וגו', כלו' בסבת האף והעברה על חטא אדם הראשון כלו ופנו הימים שלא נשארו מהאלף שנים כ"א שבעים שנה, וזהו הנרצה באמרו בהם שבעים שנה, ר"ל באלף שנים שהיה ראוי שיחיה אדם הראשון וזרעו אתו לא נשאר לנו מהם כ"א שבעים שהותיר הוא מהאלף, ורהבם עמל ואון כי יצה"ר הוא קרוב יותר להחטיא את האדם מיצר הטוב להצדיק, וגם בהיותו צדיק אין לו זמן בשני חייו כי גז חיש ונעופה, ולכן רצה האל יתב' להשלים כוונת יצירתו שיחיו בני האדם הישרים בלבותם מה שהיה ראוי להם שיחיו בזמן הבריאה אילו לא חטא אדה"ר, כדי שתתקיים כוונת הבריאה הראשונה:

סבה שלישית להיות לימוד התורה ועשיית המצות בשתוף איברי האדם וגופו יתחייב שישתתף גם כן בשכרן, ואמרו חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי שכרן גדול מהכיל זמן עמידת האדם בעוה"ז, גם כי בסבת העבירות אשר נכשל האדם בהם ואפי' הוא צדיק כי אין צדיק בארץ וגו', והוא נענש עליהן כי הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, אינו יכול לקבל שכר המצות בהאי עלמא. וכמו שיש קדימה להיות האדם נזהר מלחטוא על עשיית המצות, כמ"ש (שם ל"ג) סור מרע ואח"כ עשה טוב, כן יש קדימה לעונש העבירות על שכר המצות, כי צריך שיתנקה גופו ונפשו מכתם וחלאת העבירות כדי שיהיה ראוי לקבול שכר המצות, והזמן אשר יחיה האדם לא יספיק להוצאת אמיתת השכר,, ולכן הוצרך לזמן התחייה שיהיה ריוח וזמן לצדיקים לקבל פרי שכר מעשיהם הטובים אשר עשו קודם מותם, ובמיתתם נתכפר כל עונם ועתה יקבל שכר המצות שעשו בחייהם, כי השכר שקבלו בג"ע לא נשתתף בו הגוף אשר נשתתף בעשיית המצות, ומה שאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא רמז כי בהאי עלמא הוא דליכא ובעולם התחייה איכא, כי בעולם התחייה היצר הרע הוא יושב ובטל כמו שכתב (יחזקאל ל"ו) והסירותי לב האבן מבשרכם וגו', והאדם מוכן לקבל פרי שכר המצות מבלי מעיק בזמן ההוא, ועיקר שכר המצות אשר יש לו אז הוא מאותן שעשה קודם, כי המצות שהוא עושה בזמן הזה אין לו כ"כ שכר כי הוא מוכן וקרוב לעשותן בביטול יצר הרע

עוד אני אומר בסבה זאת, כי לימוד התורה אשר היא נותנת חיים לעושיה כדכתיב (דברים ל') כי היא חייך ואורך ימיך וגו' על האדמה, ענין שכרה צריך זמן ארוך לקבלו. ולזה נתייחדו ג"כ ימי התחייה לקבול שכרה בגוף ונפש כמו שהיה ענין העסק בה בגוף ונפש, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כמ"ש (במדבר י"ט) אדם כי ימות באהל, ואמר התנא פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל ואם עשית כך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב

ואביא מה שיזדמן ממיני הראיות הנהוגות בכל שאר העיקרים אשר סימנם שח"ק, שכל, חוש, קבלה, וגם כי קשה קצת להביא ראיה מן השכל והחוש על דברים העתידים בכמו עיקר זה והוא התחייה, עכ"ז מן שח"ק ושמים ירחמו לתת טוב טעם ודעת בעיקר זה ולא יגרע חקו משאר העיקרים, וכבר יש ראיה מן השכל