בית א-להים (מבי"ט) רג

בדבר המפורש והידוע שהוא מן התורה או מדרבנן, כי כלם זהירים בו, כי אם בדברים שאין להם עיקר בתורה, כי לא נמצא בדור מן הדורות במקום מן המקומות שיהיו נוהגים לאכול חלב או שום איסור מאיסורי תורה או לישא ערוה או שניה לה או בחילול אי זה יום מימי הקדושה, וכן בשאר כל דברי התורה אין שום הפרש בכל עדת בני ישראל בכל הדורות כמנהגן להתיר את האיסור בהיותם כשרים ועובדים את השם, וכן בכל מה שתקנו חכמים ז"ל אין שום הפרש, ואם יש מנהג חלוק הוא בדבר שאין בו איסור כמבקרי אבלים בשבת אם יאמרו להם שלום וכיוצא בזה, ובחילוף מנהג נוסח התפלות כפי המקומות אין שום חילוף בדבר עיקרי כמו בק"ש ובברכותיה, כי כלם מוסכמים שהם ג' ברכות בשחר וד' בערב, וי"ח ברכות בתפלת צהרים בקר ערב, ומוספין ונעילה, וכל שאר הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ולא נפל חילוק מנהג כי אם במיעוטן בנוסח שלהן מבלי חילוף ענין כוונת כל ברכה ושמירת סדרה

וגם דורות הראשונים הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים לה כברית ותורה וחיים ומזון בברכת המזון, גם כי לא יהיה הנוסח שסדרו לנו אחר כך אנשי כנסת הגדולה, והיו מברכין קודם שיהנו מן העוה"ז כעין מה שהיו נהנים ממנו, שהיו מברכים על הלחם ברוך שברא לנו מזון זה, ועל פרי עץ או אדמה ברוך שברא לנו פרי זה לאכול, וכיוצא במלות אלו המורות על כוונת הברכה שלא יהנו מן העולם הזה בלתה, וכן כל אחד היה מתפלל לאל ית' והיה מסדר שבחו של מקום קודם, ואחר כך שאלת צרכיו, ואחר כך נתינת הודאה על חלקו, גם כי לא היה כנוסח זה שאנחנו מתפללים אלא כל אחד כפי צחות לשונו, כי מזמן משה רבינו ע"ה עד כנסת הגדולה היתה השכינה נגלית במקום הקרבן והיתה נבואה עדיין בישראל והיתה נשמעת תפלת כל יחיד ויחיד וברכתו לאל ית' על הנאתו מזה העולם וזהו הטעם אצלי על מה שנראה כי באותו הזמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותם ערב ובקר וצהרים במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו, כי. לא מצאנו בנביאים וכתובים תפלת ציבור עד אחר החרבן שתקנו אנשי כנסת הגדולה י"ח ברכות ודברים שבקדושה שאינן בפחות מעשרה, וגם כי משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ושבת והוא בכלל הדברים שאינן בפחות מעשרה, אפילו הכי לענין התפלה שלא היתה סגנון אחד בפי הכל אלא כל אחד כפי צחות לשונו, נראה שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני השכינה הנגלית במקום הקרבן, ואפשר ג"כ שהיו מתקבצים בבתי כנסיות בשני ובחמישי לפחות מימות משה רע"ה שתקן קריאת התורה בהם והיו מתפללים ג"כ אז בצבור כל אחד כפי כחו, ולא היתה שם חזרת תפלה כי לא היה נוסח מיוחד לה אלא כל אחד היה יודע ובקי בטיב הלשון ויודע לסדר תפלתו למה שנצטרך

פרק תשעה ושלשים

והעיקר העשירי, כי השי"ת יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, לא כדעת מי שאומר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו', וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו', ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', ע"כ לשון הרב ז"ל בעיקר זה

וכוונת עיקר זה וביאורו הוא כי ידיעתו ית' היא מקפת בכל מה שברא ומתמדת לעולם, ואין שום רגע בכל הזמנים שלא ידע האל ית' כל עניני העולם העוברים ההווים והעתידים, כי היה עולה על הדעת, כי ידיעתו ית' מקפת בכל מה שברא ויודע סתרי כל הדברים ומה שישתלשל מהם כשרוצה לדעתם, אבל לפעמים מעלים עינו מהם ואינו רוצה לדעתם, וזה אי אפשר להיות כי האדם שהוא משתמש בכלים חומריים והם החושים אינו משיג ויודע הדברים אלא כשהוא משיגן בחושים או שמדמה אותן אחר כך בחוש המשותף, וכל שלא ראה דבר אחד או דומה לה לא יוכל לדמותו, ואפילו מה שראה וידע כשאינו רואהו ואינו מדמהו אינו יודעו, ולפעמים אינו רוצה לראותו ולא לדמותו, וכשהוא משיג דבר אחד אינו משיג אחר, כל זה הוא בידיעת השגת הדברים הגשמיים על ידי החושים ידיעה שלימה או חסרה כל אחד כפי השגתו, וכן בהשגת השכל יקרה כל זה שאינו יודע דבר שכלי כי אם בעת שהוא משיג אמתתו בשכלו בראיותיו ומופתיו או כשחוזר ומחשב בו ויודע שהשיגו וידעו ידיעה גמורה וברורה, וכשאינו חוזר וחושב בו אין לו בו ידיעה, וכל ידיעות אלו הן בכח בין שתהיה ידיעה אמתית או לא, ואין לאדם ידיעה בפועל כ"א בזמן התעסקו בה כמ"ש

אבל ידיעת האל ית' היא ידיעה אמתית ובפועל בכל הנבראים ומתמדת בכל רגעי הזמנים ובכל הנבראים, בבת אחת היה יודע שיחטא אדם הראשון ושיזכה משיח בן דוד וידע שצחקה שרה בקרבה ומה שאמר המן בלבו הכל בבת אחת כל מה שהיה והווה ויהיה, שאם בבריאת הנמצאים לא היה צריך פועל ולא זמן אלא ברצון לבד נעשו השמים והארץ וכל צבאם אלא שרצה שיהיו נעשים ונבראים בששה ימים ועשרה מאמרות בתחלת רגע