בית א-להים (מבי"ט) ב

הקדמת המחבר

לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי: אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני: השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני

עלינו לשבח לאדון הכל, אשר יצר את האדם בחכמה, ובהיותו יציר כפיו הוא והנמשכים עמנו, הם קרובים לנטות יותר אל השלימות מצד הצורה מנטות אל החסרון מצד החומר, כי גם החומר היה ממיטב הארץ עפר מן האדמה הידועה מזבח אדמה, ולכן יגזור השכל שיהיה נענש ואשם יותר הנוטה אל צד החומר, ממה שיהיה מושכר ומשובח הנוטה אל צד הצורה, ולהיות טוב ה' לכל הוא מיקל בטובו בעונש הנוטים אל צד החומר, שלא לחייבם מיתה בכל מה שהם ממרים את פיו כמי שימרה על פי מלך בשר ודם שחייב מיתה, ומרבה בטובו בשכר הנוטים לצד הצורה פרי המצות הידועות בעוה"ז והקרן לעוה"ב אשר אין תכלית לטובו עין לא ראתה וכו', כי תכלית היצירה היתה השגת אושר עוה"ב במעשים הטובים הבחיריים

ולזה אינו שבח לאדם שישבח עצמו במעשיו הטובים ובלמוד התורה וקיום מצותיה, כי הוא ית' הכין טבעו לכך ביצירתו כמו שנזכר, והקדים טובותיו עמו מיום צאתו מרחם אמו בכל הצריך לו, בהיותו משולל מן הידיעה הצריכה לו עד שגדל ונתיישב בשכלו והכיר כי מה' היתה לו, והשתדל להשכיל ולהטיב דרכיו לעבודת בוראו, וע"ז שנינו בפרקי אבות (פרק ב') ריב"ז קבל מהלל ומשמאי הוא היה אומר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, הכוונה כי גם שאמרנו שאין ראוי לאדם להשתבח במעשיו הטובים ובלמודו, איפשר היה שישבח עצמו כשלמד ועשה הרבה יותר מחבריו, לזה אמר כי לכך נוצרת, כי מה שהרבית בלימוד התורה יותר מחבריך, הוא כי היתה לך הכנה טבעית מאת האל ית' ביצירתך יותר מהם ולכך נוצרת כך כדי שתרבה לפי כחך והכנתך ולכן אל תחזיק טובה לעצמך, וכמו שאמר בן עזאי (יבמות ס"ו) שהרבה ללמוד יותר מקצת חביריו, כי חשקה נפשו בתורה, כי נפשו היתה מוכנת ומשתוקקת ללימוד התורה יותר מהם, וכל איש כפי כחו והכנתו חייב לעסוק בתורה אל יחסר המזג, כ"א יחסר מכדי יכלתו והכנתו עתיד ליתן דין וחשבון ע"ז, גם כי למד הרבה יותר מחבריו, אם היתה הכנתו יותר ממה שלמד וחבריו לא למדו כמוהו אלא שלמדו כפי כל הכנתם, יהיה להם יותר שכר ממנו, כי השלימו את חק הכנתם והוא לא השלימו, וכמו שאמרו ז"ל (קדושין מ) כי תחילת דינו של אדם על ביטול תלמוד תורה דכתיב (משלי י"ז) פוטר מים ראשית מדון. והיותו תחלת דינו, כי תחלת כוונת בריאתו ללימוד התורה שניתנה יום ששי לסיון דכתיב (בראשית א') ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, פוטר מים ראשית מדון אין מים אלא תורה מי שפוטר עצמו מן התורה שגורע מחק הכנתו הוא ראשית מדון, אע"פ שלמד הרבה יותר מחבריו הבלתי מוכנים לכדי מה שהוא מוכן, וכן הוא לענין קיום מצות שיגדל השכר לבלתי מוכן ועושה כדי מיעוט הכנתו מן שכר המוכן ועשה יותר אלא שגרע מחק הכנתו, משל למלך שצוה לשני עבדיו אחד חלש ואחד גבור שיעשה הגבור כפלים מן המלאכה שיעשה החלש, ולא גמר לעשותה והחלש גמר חלקו, כי יענש העבד הגבור על שנתעצל מלגמור מלאכה שנצטווה שהיה בכחו לעשותה כולה, וזאת תהיה כוונת התנא שאמר אבות פ"ב) ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, שלא ידין ולא יגזור על פלוני שהוא גדול מפלוני עד שיגיע למקום חק תכונת כל אחד ואחד, כי גודל השכר הוא לפי גודל המעשים על חק ההכנה. וגם אפשר שזאת תהיה כוונת מה שראה בן בנו של ריב"ל (רות רבה ג', פסחים נ') עליונים למטה ותחתונים למעלה, כי אותם שהם גדולים בתורה ובמע"ט בעוה"ז והיה בכח וחק הכנתם לעשות יותר ולא עשו הם בעוה"ב למטה מן מדרגת התחתונים ושפלים מהם שלא השיגו לעשות כל מה שעשו הם ולא נמנעו אלא מפני מיעוט הכנתם ובזה יהיה נרצה גם כן מה ששנינו (אבות פרק ג') כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין שהרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. דמה החכמה לענפים והמעשה כי המעשה הוא העיקר, והלא תלמוד גדול שנמנו וגמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הרי כתבו התוספות פ"ק דקידושין על מה שאמרו פ"ק דבבא קמא הא למיגמר הא לאגמורי, דלמגמר לעצמו מעשה גדול, וא"כ אמר התנא כי מי שחכמתו והיא הכנת טבעו ללמוד ולעשות, מרובה ממעשיו, שלא עשה כל מה שבכח טבעו בחכמתו לעשות הוא דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים, כי כיון שאינו עושה כל מה שבכחו לעשות, אפילו מה שעשה נראה שלא עשהו לש"ש, וקרוב הוא ליחשב כי הוא מתחרט על הטובה שעשה, כיון שאינו משלים כל מה שבחקו לעשות נראה שאינו מחשיב מעשה הטוב, וזה הרוח שעוקר השרשים המועטים, והנמשל שהוא כמזלזל ברוחו וכוונתו לטובה שעשה ועוקר והופך קערה על פיה, וכמ"ש על מי שלמד ופירש מתלמודו עליו נאמר (משלי כ"ז) כצפור נודדת מקנה, אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו דומה לשרשים מרובים שאין כל הרוחות יכולים לזוז אותו ממקומו, וכמו כן הנמשל והוא ריבוי מעשה הטוב, ההתמדה בו תורה על