בית א-להים (מבי"ט) קנב

ומצעות של זהב אשר בכללן טלית נאה גמרו אומר ג"כ במזוזה שיהיה לו דירה נאה כשיהיה זהיר בה, וכן אמרו (שבת כ"ג) דדחיל מרבנן וכו' דרחים רבנן וכו' דמוקיר רבנן וכו', על דרך מה שפירשתי, וכן על המניח תפילין שמאריך ימים כמו שהביאו מן הכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו, וכאן אמרו כל המניח ולא אמר כל הזהיר שהיה נראה אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ואם הוא פטור מחמת צורך ניקוי גופו אינו זהירות להניחם

וכן בענין הצדקה אמה"כ וצדקה תציל ממות, והעיד ר' עקיבא וכל החכמים הסמוכים על שלחנו בחופת בתו שנצולה מן הנחש שיעדו לה כלדאי בשביל הצדקה שעשאה וכמו שהוא מוזכר בסוף שבת עם ענינים כאלו. נמצא שידעו שאין מזל לישראל, שהצדקה מצילה ומגינה על מה שמורה המזל, ודרש אז רבי עקיבא וצדקה תציל ממות, כלומר שראו בנסיון מה שכתב שלמה ע"ה וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה ע"י נחש אלא אפילו ממיתה עצמה, וכן בכמה דברים כיוצא באלו שהביאו בגמרא להורות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע

וכמו שענין זה גלוי ומפורסם בענין המצות כן הוא ידוע ומפורסם בענין העבירות, כי הזהיר מעשותם ניצול מפגעים רעים ומי שנכשל בהם נענש, וכמו שראינו בענין השבועה שנשבעו בני ישראל לגבעונים, שנענשו ישראל שבא רעב לארץ על אשר המית שאול את הגבעונים כמו שנזכר בשמואל, וכן אמרו חכמים ז"ל מעשה בכפר אחד שהיו אנשיה נשבעים ומקיימים וכלם נחרבו, ואם הנשבעים ומקיימים בדבר שאינו צריך כך הנשבעים לשקר על אחת כמה וכמה, וכן ראינו שהחרים יהושע את יריחו שאמר (יהושע ו') והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו' וחרם הוא כשבועה, ומפני שעבר עכן כתיב וימעלו בני ישראל מעל בחרם וגו' ונענשו שנסו לפני אנשי העי והכו מהם כל"ו איש עד שהודה עכן ונשרף הוא וכל ביתו כנזכר, וכן השביע יהושע את ישראל ואמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר וגו', וראינו כי בימי אחאב שבנה חיאל את יריחו בבכורו יסדה ובצעירו הציב דלתיה כמו שארר וקלל יהושע בעת השבועה, וכן שאול השביע את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב וגו' ולא שמע יונתן בהשביע אביו את העם וטעם מהדבש, ונענש שלא ענהו האל יתברך ביום ההוא ואמר שאול במה היתה החטאת הזאת, וגו' עד שפדו העם את יונתן ולא מת

וכן ראינו כי בסבת העגלים שעשה ירבעם ונמשכו אחריהם כל הבאים אחריו עד הושע בן אלה גלו עשרת השבטים מארצותם, וכמ"ש (מ"ב י"ז) ויהי כי חטאו בנ"י לה' אלהיהם וגו' וילכו בחקת הגוים וגו' ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן וגו' ויציבו להם מצבות וגו' ויקטרו שם וגו' ויעבדו את הגלולים וגו' ולא שמעו וגו' וימאסו את חקיו וגו' ויעזבו את כל מצות ה' וגו' ויעבירו את בניהם וגו' ויתאנף ה' מאד בישראל ויסירם מעל פניו וגו', הורה כי האריך להם השי"ת שלא להגלותם גם כי חטאו בחקות הגוים וכו' עד שהעיד בהם ביד כל נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם וגו' ולא שמעו ויקשו את ערפם ועוד הוסיפו לחטוא אחרי שיעד בהם חטאים אשר לא עשו אותם קודם הייעוד ואז לא היה יכול לסבול ולהאריך עוד, והתאנף מאד בהם ויסירם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו גם יהודה לא שמר וגו' ועם כל זה האריך להם עוד כיון שלא כבד פשעם כבני ישראל, הרי שהיה גלוי ומפורסם לכל האומות ולישראל עצמם אחר שבאה עליהם הרעה שבאה להם מצד חטאתם ועברה על דברי התורה, והרי יהודה שהיו מועטים מהם ולא גלו אז מפני שהיה גלוי ומפורסם שלא היו כל כך רעים וחטאים כמו שאר השבטים שלא היה ביניהם עגלי זהב וע"כ האריך להם ולא נתן בלב מלך אשור אז שיגלם, וכשבא בימי חזקיהו המלך שלח ה' מלאכו ויך במחנה אשור קפ"ה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים וידעו שבט יהודה כי האל ית' הוא שנלחם להם כמו שיעד והודיע להם קודם ע"י ישעיה הנביא ששמע ה' תפלת חזקיהו ואמר (ישעיה ל"ז) וגנותי על העיר הזאת להושיעה וגו', והיה מפורסם נס זה בכל העולם וידעו כי האל ית' הוא שהגלה את עשרת השבטים ורחם על יהודה כעת למענו ולמען דוד עבדו

וכל זה הוא דרך כלל בחטאים כוללים שחטאו ישראל, כי באנשים פרטים שחטאו חטאים פרטים גם זה גלוי שהיו נכשלים ונענשים בעונם, וכמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל ויאריך בספורם, אלא שנאמין ונדע כי הוא אמת כי האל ית' נותן שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב למקיימי המצות ומעניש בעוה"ז ובעוה"ב לעוברים מצותיו ואזהרותיו, וזו ראיה גדולה כי התורה וכל מצותיה ניתנו למשה בסיני כדי שיקיימוה ישראל, אלא שענין השכר של מקיימי מצות והעונש של עוברי עבירות שאמרנו, גם כי הוא נגלה לפקחים וליודעים הוא נסתר ונעלם מעיני ההולכים בחשך, כי הם אומרים על מי שבאה עליו הרעה על עברו על מצות ה' כי מקרה היה לו, וכן על מי שבאה לו טובה מצד עשותו מצוה אומר כי מזלו גרם ולא נמשך מצד המצוה, וגם זה מאת ה' יצאה כי הגדיל עצה והפליא תושיה לתת שכר להולכים לפניו באמת ובלי שימוש לקבל פרס שמביא הטובה לטוב, באופן שיוכל מי שירצה להכחיש לומר שלא באה לו מצד המצוה. ומביא הרעה לעושה הרע, באופן שיוכל להכחיש מי