באר משה (דנשבסקי) א יא

רב הוא ע"פ מה דאיתא בגמ' קידושין (ל' ע"ב) ושמתם סם תם נמשלה התורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך כו' ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין כו', א"כ בברייתא זו מבואר שהיצה"ר מכה גדולה היא ברוחניית האדם, והתורה היא לו תבלין ורפואה, זהו כוונת מאמרו של ר"י אמר רב, שכל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, היא המכה גדולה שיש להאדם מיצה"ר וחייליו, ורפואה אחת יש לו היא התוה"ק, אכן המבזה ת"ח כיון שהתורה אין נחשב אצלו כלום עד שמבזה לומדיה, ממילא אין לו רפואה למכתו, היא המכה גדולה שיש לו וממילא יפול ברשתו של יצה"ר, ובזה נבין כונת הכתוב שם, ויהיו מלעיבים במלאכי ד' ובוזים דבריו כו' עד עלות חמת ד' עד לאין מרפא, והנה תיבת העד שני מיותר דהו"ל עד עלות חמת ד' לאין מרפא, מאי עד לאין מרפא, שכפל לשון עד, ויראה לומר, כי בכלל חמת ד' ומוסריו הוא יבא למען יתבונן בבוא היסורין והצרות, ויקח אל לבבו לשוב לד', ונמצא שהיסורין באים לרפואה ולא לעונש ר"ל, ואלו כאן אמר עד לאין מרפא שחמת יעלה עליהם, ומ"מ יתעם היצה"ר שלא יקחו מוסר מזה ויתלו במקרה עד שיהיה לאין מרפא, כי חטא הבוזי ת"ח גדול מאוד והתורה תתרחק ממנו ותמנע סגולתו ורפואתו מאת הבוזים דבר ד', המה הת"ח עושי דברו לשמוע בקול דברו, וזהו שקאמר הגמ' מאי לאין מרפא, למה אין לו מרפא, אמר ר"י אמר רב כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו, הוא המכה גדולה שיש לכל אדם מכת יצר לב האדם שרע מנעוריו, ורק התורה היא תבלין וסם חיים להלומד ומכבד לה וללומדיה, לא להמבזה ח"ו, וע"כ גם יסורין לא יועילו לו, ואדרבה יגדל חטאו מזה

וכבר אמרתי על הכתוב (משלי י' פסוק י"ז), ארח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה, והנה לשון מתעה הוא פלא, דה"ל יתעה, שהוא יתעה בדרך לא טוב, ולשון מתעה משמעותו שמפעיל לאחרים, ואמרתי ביאור הכונה, כי הקב"ה המייסר לישראל, הוא לא בדרך עונש כ"א לרפואה, כאב המייסר לבנו שישים אל לבו וישוב מדרכו הרעה וישוב אל ד' וירחמהו, וע"ז אמר ר"ע חביבין יסורים שהיא רפואה גדולה ויקרה היא, וזה שאמר הכתוב, ארח לחיים, הוא ששומר המוסר שיהי' מזה תועלת, שיקבלו באהבה ויפשפש במעשיו, וכמו ששומר חפץ יקר שלא יקלקל, אבל עוזב תוכחת, היינו שיסורים באו שיקח מוסר בלבבו וישוב אל ד', וזהו כעין מוכיח, למי שבאים עליו היסורים, או להכלל שישימו לבבם על דרכם, ואם ח"ו עוזב זה, ולא ייטיב דרכו אז משנה להיסורים שבאו לרפואה, שיהיו לעונש ר"ל, והוא דוגמא כאחד השולח שלוחו למקום פלוני הטוב לו, ואחד בא ומובילו למקום אחר אשר לא טוב לפניו, ולא זאת הי' כוונת משלחו, כן דוגמא זו, היסורין שלחום הקב"ה אב הרחמן, שיהיה לרפואה להיטיב דרכיו ומעשיו, ואז ישיג תועלת גדול מהיסורים שיהיו אורח לחיים, אבל כששונא תוכחת אז מתעה את היסורים, שילכו על דרך אחר שלא נשלחו באמת ע"ז, שיהיו בגדר עונש ולא יצא מהם רפואה

וזה נראה לומר בכונת הילקוט (פ' בשלח) על הכתוב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ד' רופאיך. וז"ל הילקוט, לא אשים עליך, ומה ת"ל כי אני ד' רופאיך, אלא אמר המקום ב"ה לישראל, דברי תורה שנתתי לכם, חיים הם לכם רפואה היא לכם, שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, הוא כמש"כ, שמפרש כי אני ד' הוא ע"י לימוד התוה"ק כי קוב"ה ואורייתא חד הוא, והשכינה במקום הלימוד, וזה כונת הילקוט שמפרש, שלכך לא אשים עליך משום שה' ית"ש הוא רופאיך מן היצה"ר המכה גדולה וזהו שמוסיף הילקוט, דברי התורה שנתתי לכם חיים הם לכם, שמורים דרך החיים על הנהגתינו בדרך התוה"ק, וכן הוא רפואה למכת היצה"ר מן התגברות היצה"ר וחייליו עליו, והרפואה שנתרפא ממנו בדברי התורה, וזהו לכל בשרו מרפא, על תאוות הבהמיות המושרש בגופו של האדם, זהו ולכל בשרו מרפא, הבאים מצד הבשר

אמר הכתוב (ישעיה כ"ו) לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך, פירש"י בוא בחדריך בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, דבר אחר התבונן על מעשיך בחדרי לבך, כך דרש ר' תנחומא ע"כ ל' רש"י, ושני הדברים. אחד הם, ע"פ שאמרנו לעיל, שבכח התורה יזכה לבינה להבין דרך האמת והנהגה הנכונה לשפוט את עצמו באמת ובצדק, ע"כ במה שנבוא בחדרי הטובים, המה בתי כנסיות ובתי מדרשות, בזה נזכה לבוא להתבונן על מעשינו בחדרי לבבינו. והנה חז"ל אמרו ב"ק (ס' ע"ב) דבר בעיר כנס רגלך שנאמר לך עמי בוא בחדריך, והנה שם דבר, הוא שינוי אויר הממית בלי שהיית זמן (כן כתב הב"י באו"ח הלכות תענית סי' תקע"ו) ע"כ יעצו חז"ל מפשט הכתוב שבעת ר"ל בחוץ רוח רעה ושינוי אויר לרוע ר"ל, צריך לישב בבית, ודברי תורה תפוחי זהב במשכיות כסף, ששניהם אמת, המשל והנמשל, המשל הוא בטבע העולם, שצריך האדם לקיים ושמרתם את נפשותיכם, והנמשל הוא לרוחניות קדושת נפשות ב"י ההולכים בדרך התורה והמצוה. והנה בטבע העולם, בעת שיש רוחות רעות או התגברות הקור ביותר המזיקות לאדם, והמקררים בקרירות גדולה שמזיק לבריאות האדם, טוב לפניו שישב ספון בבית, אך כשיש הכרח לצאת לחוץ או לדרך, אז יתעטף היטב בבגדים טובים שלמים וחמים שלא יזיק אותו הקור והרוח לא טוב, עוד יש אופן שאין טוב לצאת מן הבית, כאשר בחוץ נמצאו שונאי נפשותם החפצים להרוג ולהזיק וזורקים חצים ואבני בליסטראות, וכאשר מוכרח לצאת לחוץ, אז צריך ללבוש שריון קשקשים אשר החצים והאבנים לא יזיקו אותו, וגם ימשך בשמן את המגן שיחליקו ממנו החצים ולא יזיקוהו, ועכ"ז צריך להתרחק משונאי נפשם שלא יזיקום בחרב וברומח, כי בהיותו סמוך להשונאים יכולים לכוון להזיק במקום שאין מכוסה בשריון. כן נאמר הנה חז"ל בב"ב (ט' ב') המשילו מצות הצדקה לשריון ולבגד, ובשני הדברים שכתבנו בהמשל, כן בנמשל, שיתעטף האדם בעת שמוכרח לצאת חוץ מאהלי תורה לעסוק בעניני העולם, בהבגד של תורה ומצוות, שהוא אגונא ומצלא, ויהיה הבגד שלם, לא בגד עדים כל צדקותינו, ויהיה הבגד חם באהבת התורה ומצוות שעשה בעת שעסק בתורה, או בצדקה לחזק לימדי התורה, ובשארי פרטי מצות שעושה להדריך בניו לתורה, וכל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, שנעשה מזה כל נימא ונימא של הבגד עד שמצטרף לבגד שלם, כדרשת חז"ל שם בב"ב. וכן, באופן השני, שצריך ללבוש שריון משוח בשמן ויהיה מגן טוב של יוזק מהחצים והאבנים שזורקים שונאיהם, כן התורה והמצוה הוא שריון ומגן מן הזדים שאין מאמינים בד' ובתורתו, שזורקים חציהם המורעלות בסמי הכפירה להסית ולהדיח את כל עם ד', ובפרט לצעירי בני ישראל, בדעות נפסדות לפרוש מן התורה ומצות, ובזה טוב לקיים בוא בחדריך, וכמו שהבאנו פירש"י בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אכן כשמוכרח לצאת, השריון והמגן המשוח בשמן התורה הק' שמן זית זך כתית למאור התורה, יגן מהחצים והאבנים, כי השמן הטוב מן אהבת התורה המשוח על המגן הנעשה מתורה ומצוות, יחליק שלא יוזקו מן החצים ואבני בליסטראות של המסיתים ומדיחים, ולא יופגם שום פגימה כל שהוא בקדושת בני ישראל המסובלים בתורה ומצוות, וכשהוא עטוף בבגד טוב ושלם ולבוש בשריון ומגן טוב, אז ילך בטח ולא יתיירא מן