בת עין עא

ח א' ולא איש ועיקר החשק והרצון של הבוב"ה הוא רק במי שיש לו בחי' ענוה כמאה"כ לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט ודרז"ל על שממעטין א"ע לפני הכלל כי מי שזוכה למדת ענוה באמת בוודאי שורה עליו השכינה והתגלות האור מאתו ית"ש ועדיו נוכל לפרש הפסוק ועל דמות הכסא דמות כתראה אדם עליו מלמעלה כי אד"ם ר"ת א"ברהם ד"וד מ"שה מרמז על בחי' ענוה וזה פי' הפסוק ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה כי מי שמקיים מ"ע ומל"ת היינו יראה ואהבה כי מ"ע הוא בחי' אהבה כי מחמת האהבה הוא מקיים מצותיו ומצות ל"ת הוא בחי' יראה שמתיירא לעשות עבירה לעשות נגד רצונו ית' ועי"ז נעשה מרכבה לשכינה כי עושה בזה נייחא להקב"ה ונקרא כסא כבודו אבל מי שזוכה למדת ענוה באמת הוא יותר במעלה ממי שמקיים מ"ע ול"ת ולא זכה עדיין למדת ענוה באמת וכ"ז הוא בבחי' קדושה צריך שיהיה לו מדת ענוה והשתוקקות היינו שכל העבדות וכל קיום התורה והמצות יהיה קטן בעיניו כאילו לא עשה שום מעשה הטוב נגד מה שצריך לעשות ותמיד יתאוה וישתוקק לעבודת הבוב"ה יותר ויותר אבל בבחי' גשמיות צריך שיהיה לו מדת צמצום והסתפקות למעט תאוותו בכל מה דאפשר ויסתפק במה שיש לו ולא יתאווה למותרות וזה פירוש שנים מקרא ואחד תרגום כי מקרא נגד התרגום הוא כמו קדושה נגד חיצוניות ולכן מקרא הוא שנים כי בבחי' קדושה צריך שיהיה עבודתו כפולה וישתוקק תמיד לעבודתו ית"ש יותר ויותר ותרגום הוא אחת כי בבחי' גשמיות צריך שיהיה לו מדת צמצום והסתפקות שלא יתאווה למותרות וכמו שדיברנו מזה במקום אחר בענין מזוזה שם שד"י מלבר והיה מלגאו כי שם שדי מורה על בחי' צמצום שדי לו במה שיש לו ומלת והיה מורה על בחי' השתוקקות כי והיה הוא לשון עתיד שיהיה לו עוד יותר ויותר ולכן שם שד"י מלבר היינו דברים גשמיים צריך שיהיה לו מדת צמצום כנ"ל ובדברים שהם מלגאו היינו בדברים פנימיים בחי' קדושה צריך שיהיה לו מדת השתוקקות כאמור וזה פי' הפסוק וידבר אלהים שהוא מדת הצמצום דיבר אל משה שיתנהג כן בדברים חיצונים ובדברים שהם פנימיים אמר לו אני הוי"ה כי שם זה מורה על מדת השתוקקות יותר ויותר לעבודתו ית' כאמור וזה פי' הפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב כי מלת וארא הוא אור א' כלומר מנין זכו האבות שיהיה להם השראת השכינה והתגלות האור מאלופו של עולם ית' הוא ע"י באל שדי ושמי הוי"ה היינו שהיה להם ב' בחי' הנ"ל היינו בדברים שהם מלגאו תפסו במדת השתוקקות ע"ז מורה שם הוי"ה ובדברים שהם מלבר היה להם מדת צמצום אשר ע"ז מורה שם שד"י ואף בזה גופא אף שהיה להם ב' בחי' הנ"ל עכ"ז לא נודעתי להם היינו לא נודע להם כי יש מי שזוכה לב' בחי' הנ"ל אך כמדומה בעיניו שכבר זכה לשלימות הכנעה באמת אבל האבות לא נודע להם מזה כלומר שידעו בעצמם שלא זכו עדיין למדת הכנעה וענוה באמת יה"ר שנזכה לזה אכי"ר

וידבר אלהים אל משה וגו' ויאמר אליו אני ה' וגו' וי"ל שלכאורה תיבת ויאמר אליו הוא מיותר גם להבין שינוי הלשון בתחילה בחי' דיבור ואח"כ תיכף בחי' אמירה רכה הנה כתיב אשר נשיא יחטא ודרשו חז"ל אשרי הדור שהנשיא שלו מחזיק עצמו חוטא וכו' פי' שעיקר השראת השכינה הוא על בחי' נשברי לב כמאה"כ את מי אשכון ואת דכא וגו' היינו על בחי' בעלי תשובה כי כשאדם חוטא ועי"ז נשבר לבו בקרבו ושב בתשובה שלימה הוא ממשיך על עצמו אור התשובה ע"כ ובחי' זו גדולה מאוד בעיני ה' וה' חפץ להיות לו דירה בתחתונים לכן נופל הצדיק לפעמים ממדריגתו בבחי' נמוכה כדאיתא בספרי הצדיקים על פסוק שבע יפול צדיק וקם שמן השמים נעשה זאת שיפול הצדיק ממדריגתו כנ"ל כדי שישבור לבו בקרבו וישוב לה' וימשיך בחי' אור תשובה על ישראל וישרה שכינתו עליו להיות לו דירה בתחתונים וזהו מרומז בלשון הפ' קרוב ה' לנשברי לב וגו' ולא כתיב לשבורי לב כמו שכתוב הרופא לשבורי לב וגו' לרמז שקרוב ה' להצדיקים שנשבר לבם בקרבם מן השמים כנ"ל ואעפ"י שבוודאי יותר קשה להידבק בה' אחר שחטא שכבר נתגשם לבו ונתלכלך בחטא ולכן הבטיח לו ה' אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא ועושה תשובה שאעפ"י שיחטא ויתלכלך בחטא מכל מקום מחמת שבירות לבו