ברוך שאמר על הגדה של פסח, מגיד, דיינו יד

אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לא״י דיינו. ולא אמר עוד להיפך, כסגנון כל המאמרים, אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה דיינו, יען כי באופן כזה, באמת —לא דיינו, מפני כי בלא תורה אין יתרון לארץ ישראל על כל הארצות, וכמו באומת ישראל, שזולת התורה אין להם יתרון על שאר האומות, ואשר על כן עודם במצרים, טרם שקבלו התורה, הי׳ המצרי נקרא ״רעהו״, של ישראל, וכמש״כ בפ׳ בא (י״א ב׳) וישאלו איש מאת רעהו, ומוסב על המצרי, ובפרשה משפטים (כ״א ל״ד.) כתיב וכי יגוף שור איש את שור רעהו, ודרשו (ב״ק ל״ז ב׳) רעהו ולא עכו״ם (מבואר בגמרא שם דמוסב על עובדי אלילים בימים הקדמונים שאין מקיימין שבע מצות הנחוצות לקיום העולם). וזה הוא מפני שבמצרים היו עוד קודם קבלת התורה, והענינים שבפרשה משפטים לאחר מתן תורה, אשר אז נבדלו מכל העמים, כמבואר בפרשה הקודמת לפ׳ משפטים, פ׳ יתרו. ועל מה שכתבנו במעלת ארץ ישראל, כי מעלתה היא רק ביחש דבוק עם התורה — אל זה יש סמך בגמרא ערכין (י׳ ב׳) שאמרו, דמעלת א״י החלה רק משנכנסו ישראל לתוכה (ומובן עם התורה) ואז הוקדשה ונתעלה, ועד אז הי׳ ערכה כערך כל הארצות. וכן מה שכתבנו דבלתי התורה אין יתרון לעם ישראל על שאר האומות, עפ״י זה יתבאר במס׳ יבמות (מ״ז ב׳) בדברי רות לנעמי עמך עמי ואלהיך אלהי, ולכאורה גם הלשון עמך עמי די להלות על עם ישראל, אך רמזה בזה, שלא תסתפק בלאומיות לבד בלא תורה ודת (כמו שיש חושבים היום) אך תקבל עלי׳ גם אלהות ובכללה גם התורה ומעשה המצוות. ועפ״י הנחת הגמרא דמעלת א״י החלה רק משנכנסו ישראל לתוכה — עפ״י זה, יובן מה שאמרו בטעם הדבר שאין אומרים הלל בפורים, מפני שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ (והלל היינו שירה, ועיין בסמוך בטעם הדבר). והנה קשה איך אמרו ישראל שירה על הים והיו אז בחו״ל, אך לפי המבואר דקדושת א״י החלה רק משנכנסו ישראל לא״י, ובעת קריעת הים עדיין לא נכנסו לארץ, ולכן הי׳ אפשר להגיד שירה בכל ארץ ומדינה שהיא, מה שאין כן גם פורים שכבר נתקדשה א״י על כל הארצות, וכולן חולין לגבי קדושתה, לכן אין אומרים בהן שירה. וזולת זה אפשר לתת טעם על מה שאמרו ישראל שירה אעפ״י שאין אומרים שירה על נס שבחו״ל, עפ״י מש״כ מהרש״א בערכין שם בטעם דבר זה שאין אומרים שירה על נס שבחו״ל משום דנסים שבא״י נעשים ע״י הקב״ה בעצמו וראוי מאוד לומר עליו שירה והלל, ולא כן בחו״ל נעשים ע״י שליח או מלאך, ואחרי שידוע כי הנסים שבמצרים נעשים כולם ע״י הקב״ה בעצמו, כמ״ש אני ולא שליח אני ולא מלאך, וגם מבואר במדרשים שעל הים ראו כולם במאור השכינה, וזה מכוון בלשון שאמרו זה אלי, וכמו שהראו באצבע. לפי כל זה הי׳ אז השעה והמקום קדושים לשיר שירה, אף כי המעמד הי׳ בחוץ־לארץ.