ברוך שאמר על הגדה של פסח, מגיד, דיינו י

אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה. לא נתבאר על איזה צרכים מכוין כאן, והלא באמת לא הי׳ באפשר במדבר להשיג כל הדרוש בחיים. ואולי מכוין למה שכתוב בסוף פרשה תבא, ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך, ואמרו בברכות (ס׳ ב׳) בין יתר ברכות השחר, כד סיים מסאני׳ (כשנועל מנעליו בשחרית) מברך שעשה לי כל צרכי, ולא נתבאר מה יחש לשון ברכה לנעילת מנעלים. ואפשר לומר עפ״י הגמרא דשבת (קכ״ט א׳) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (כך גורס הרשב״ם בפסחים (קי״ב א׳), וטעם הדבר ביאר הרשב״ם שם מפני שגנאי הוא לאדם לילך יחף, עכ״ל. אבל טעם זה אינו מספיק לתוצאת הדבר ממכירת כל מה שיש לו, ואולי אפשר להטעים הדבר עפ״י הכתוב במשלי (כ״ב ח׳) צנים פחים (קור וחום) בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, וידוע דמקור יסוד הצטננות הגוף הוא ברגלים, כי אחר הצטננות הרגלים נמשכה ההצטננות לכל הגוף, ולכן נעילת מנעלים היא יסוד לשמירת הבריאות של כל הגוף, וסמך לזה בירמיה (ב׳ כ״ה) מנעי רגליך מיחף, דהכונה שבזה תשמור כל גופך מהצטננות, והמלה יחף הוא שם ולא תואר, דאם הי׳ תואר הי׳ צ״ל יחפה, (דרגל שם נקבה), ואמר בדרך הפלגה כי ראוי לאדם למכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ולא יצננן ומתוך כך יבריא כל הגוף וכל החיים. ועפ״י כל המתבאר יכוון יחש הברכה בשחרית כשנועל מנעליו ״שעשה לי כל צרכי״ כי אחרי שיש לו מנעלים אינו דרוש עוד למכור כל מה שיש לו, ואם כן יש לו הכל, וזהו כל צרכי. ועתה נבא לבאור הלשון בהגדה כאן. אלו סיפק צרכינו במדבר, ומוסב על לשון הפסוק שהבאנו ונעלך לא בלתה מעל רגליך, ואם כן הי׳ להם כל מה שהי׳ להם בשלמות, כי לא הוכרחו למכור הכל למען קנין מנעלים, ובזה סיפק צרכנו במדבר (ועוד יצטרף זה שלמות הבגדים, כמש״כ לא בלו שלמותיכם). ויש להעיר, כי בפרשה עקב (ח׳ ד׳) כתיב בענין זה שמלתך לא בלתה, בלשון יחיד, וכאן כתיב לא בלו שמלותיכם בלשון רבים, ואפשר לומר כי בשניהם לריבותא, כאן הריבותא שגם ברבוי בגדים אפילו אחד לא בלה, ושם הרבותא שאפילו בגד אחד שלובשים אותו תמיד ומחמת זה נוטה יותר להבלות גם כן לא בלה. ומש״כ נעלך בלשון יחיד, ושמלות בלשון רבים אפשר לומר, דשני נעלים כחד חשיבא, שאין דרך לנעול מנעל אחד, משא״כ במלבושים אין אחד משועבד לחבירו, כי אפשר ללבוש כל אחד לעצמו. ועפ״י זה אפשר לבאר בפ׳ בא (י״ב י״א) ונעליכם ברגליכם ולא נעלך ברגלך — יען כי שם נעשה הכל בחפזון, הזהיר שיהיו זהירים לנעול שני המנעלים מקודם, כדי שבשעתו לא יטעו מחמת החפזון לנעול רק אחד.

ולא האכילנו את המן. צריך באור, מה הנחה היא זה, הלא במדבר לא הי׳ להם כל דבר מאכל זולת המן, כי הי׳ ״לא מקום זרע״ (לשון הפסוק בפ׳ חקת, כ׳ ה׳), והי׳ זה כביכול מחובת הקב״ה לתת להם לאכול. אך י״ל, דהכונה שאמרו במס׳ יומא (ע״ה ב׳) שהיו טועמין במן כל מיני מאכל, וזה היתה ההנחה מצדו. ואמנם כי על אגדה זו דגמרא יומא אפשר להשיב מה שטענו במדבר מי יאכילנו בשר, אם כן מבואר שלא חשו טעם זה במן. ואפשר לומר, דאמנם מניעת טעם בשר במן הי׳ כדבר יוצא מל הכלל עפ״י סבה אחרת, והוא עפ״י הכתוב בפרשה בשלח (ט״ז ל״א) שטעם המן היה כצפיחית בדבש ובפרשה בהעלתך (י״א ח׳) כתיב שטעמו הי׳ כלשד השמן, ומבואר בגמרא ע״ז (ל״ט ב׳) דבשר המטוגן בדבש ושמן נותן טעם לפגם ומעורר תיעוב וגועל נפש (וכ״ה ביו״ד סימן ק״ג ועיי״ש בב״י לטור), — ואם כן לא היו יכולים לטעום במן טעם בשר מפני התערובת טעמו מדבש ושמן.