ברוך טעם ו

פרק ראשון בדין ביטל איסורים היתר בהיתר כגון חמץ קודם פסח ושארי דברים כיוצא בהם אי בטל הנה הר"ן בתשובותיו סי' נ"ז כתב אם החטים מותר לטחון כח מבוקעת עם שאינו מבוקעת ויש לחוש בזה משום מבטל איסור לכתחלה הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה ומ"מ אפילו לדבריו באם מבטל בעודו היתר לא שמענו שיהיה אסור כל שנתבטל בזמן התירו. אבל יש בכאן שני ספיקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר. ובפ' בתרא דע"ז מוכח כן ה"נ בזמן היתירם יש לדון ולומר שאין מתבטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא דהוי מבטל איסור לכתחלה ע"כ דברי הר"ן. ויעויין בס' תמים דעים שטעם הסוברים דהיתר בהיתר לא בטל ילפינן לה מדין מצות שאין מבטלין זא"ז. ומקור הדין הוא בזבחים דף ע"ח אמר ר"ל פגול ונותר וכו' שבללן וכו'. מ"ט איסורין מבטלין זא"ז עוד בדף ע"ט דאמר ר"א כשם שהמצות אין מבטלין זא"ז כך איסורין אין מבטלין א"ז מאן שמעית לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז הילל דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בב"א ואכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ופוסק הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פ"ה כר"א ומקשים עליו דהא ר"א למד דינו מהילל ובפסחים מסיק דרבנן פליגי עליו ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. ומעתה א"א להחליט ולומר דאין איסורין מבטלין זא"ז ולחייב ע"ז מלקות. ויעוין ברמב"ן פסחים שהקשה על ר"א היאך מביא ראי' מהילל ורבנן פליגי עליו ומדחיק לומר דבאמת גם מרבנן מוכח רק הילל אמר בהדיא דין הכריכה. ולפענ"ד נראה לישב בפשיטות דהנה התוס' הקשו דמנ"ל דמצות אינן מבטלין זא"א דלמא שאני הכא דגלי קרא דכך יהיה מצותן ולפענ"ד לא קשה מידי דשפיר מוכח מהילל דזו סברא חיצונה דמצות אינן מבטלין זא"ז דאל"כ למה הי' כורכן ביחד, ואי משום דגלי קרא ז"א דהא פסקינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכאכילה חדא חשיבא כמבואר בלבוש וט"ז בהל' פסח ואי מצות מבטלין זא"ז יש לומר דכונת הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בתוך אכילת פרס אבל לא בב"א דמצות מבטלין זא"ז ומדהי' אוכלן בב"א ש"מ שזו היה להם לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז והיה עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול בתוך א"פ. ורבנן פליגי עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות ומרורים יאכלוהו שיאכלנו בב"א. אבל על מה שהיה להילל לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז מסתמא לא פליגי עליו רבנן כל כמה דלא מצינו דפליגי בהדיא (א) וא"ש פסקא של הרמב"ם דפסק כר"א. ור"ל שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז יכול לסבור כאביי דכבא"פ לאו דאורייתא. גם אפילו לשיטת התוס' בנזיר ובפסחים דאביי ג"כ ס"ל דכבא"פ דאורייתא אך לא ע"י תערובות א"כ ליכא ראי' מהילל כקושיית התוס' דשאני הכא דגלי קרא. אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז. וכ"ת למה היה אוכלן בב"א היה לו לאכול בתא"פ כנ"ל ז"א. דהא כזית בכא"פ ל"ד אבל ר"א מסתמא ס"ל כר"י רבי' דכזית בכא"פ דאוריי' א"כ שפיר מוכח מהילל דמצות אין מבטלין זא"ז וכנ"ל. ועוד יש לתרץ דומה קצת לאופן שכתבנו דהנה התוס' מקשים בזבחים דלמא אכל הילל הרבה מכ"א ויש עכ"פ כזית טעם מכ"א ומתרץ בה"ז עפ"י דברי המרדכי שכתב לתרץ דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה אבל מרוסק מחזיק טפי וכתב בה"ז דעכ"פ יותר מג' זתים אינו מחזיק אף מרוסק ולא קשה קושיית התוס' דהא לא היה יכול לאכול בב"א יותר מג' זתים עכ"ד בה"ז והיינו לפי הגירסא שברא"ש פרק ע"פ כורכן ואוכלן הנ"ל צ"ל שלא היה לפניהם רק הגירסא שלפנינו כורכן בב"א ואוכלן בב"א. ולהתוס' אבל עדיין י"ל שאכילה לא היה בב"א כ"א כורך בב''א ואוכל מהם בתוך א"פ ושפיר הקשו התוס' דלמא לקח מכ"א הרבה, ולפי גירסת הרא"ש א"ש תירוצו של בה"ז. ולפי"ז מיושב קושיית התוס' הנ"ל שהקשו דשאני הכא דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז. ז"א דהא אין כאן גילוי כלל די"ל דכוונת הכתוב שיאכלוהו כרוכים אך לא בב"א דמצות מבטלין זא"ז. אולם יאכל בתוך א"פ ויקח מכל מין הרבה בכדי שלא יבטל אחד את חבירו ומדהי' אוכלן בב"א לא היה יכול לאכול מכל מין הרבה ש"מ דאין מצות מבטלין זא"ז אבל לר"ל דסובר דכזית בכא"פ ל''ד עכ"פ ע"י תערובות לשיטת התוס' ממילא לא שמעינן דבעלמא אין מצות מבטלין זא"ז דלעולם איכא למימר דמבטלין ושאני הכא דגלי קרא כקושיית התוס'. וכ"ת דהא לא גלי הכא כלל די"ל דלקח מכ"א הרבה ואוכלן בתא"פ ז"א דהא לר"ל כזית בכא"פ ל"ד. היוצא לנו מזה דלר"ל ואביי שסוברין דכזית בכא"פ ל"ד ולא מוכח מהילל סוברין דמצות מבטלין זא"ז וממילא היתר בהיתר בטל ולר"א ור"י כזית בכא"פ דאו' מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר לא בטל וקצת הוכחה לזה מדברי הגמרא נזיר דף ל"ז א"ל אביי ממאי דהאי משרת להיתר מל"א דלמא ליתן טכע"ק הוא דאתי ולאביי מעיקרא קא קשי' לי' כל הלין תיובתא הדר אמר ליתן טכע"ק בתר דשני ליה א''ל דלמא ליתן טכע"ק. ולכאורה מאוד יפלא איך נהפך אליו הסברא מהיפוך להיפוך בלי שום טעם וראי' כלל ומאי חידש לו התרצן ס"ס מעיקרא היה לו לסברא דבכל איסורין י"ל המל"א ומתוך זה הרבה להקשות על ר"ד. ולבתר דמשני לי' ר"י מקשה עליו דלמא גם בנזיר אין להיתר מל"א אך לטכע"ק אולם לדברינו הנ"ל א"ש דהנה בחולין דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש אפילו ליכא נ"ט נמי. ופירש"י דהחידוש הוא דכל חד באנפי נפשי' שרי והוא נגד סוגי' גמרא פסחים דחידוש הוא אי תרו ליה כלו יומא בחלבא שרי. והנה לכאורה י"ל זה. דלפי מה דאיתא בחולין כי אתא רבין אמר ר"י מלוח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דר' אבין ליתא דהאי פנכא כו', והנה הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין כבוש כמבושל וכתב