ברטנורא על משנה טהרות ד:ה

על ספק בית הפרס. כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס, דהוא שדה שנחרש בה קבר וספק אם יש בה עצם כשעורה מן המת:

ועל ספק עפר הבא מארץ העמים. דכל עפר הבא מארץ העמים מספקינן ליה ברקב של מת. ושני אלה ארץ העמים ובית הפרס גזרו בהם שיהיו מטמאים במגע ובמשא:

ועל ספיקן של בגדי עם הארץ. דכולהו מספקא לן אם ישבה עליהן אשתו נדה:

ועל ספק כלים הנמצאים. דלא ידעינן אם טמאים הן:

ועל ספק רוקין. דשמא של זב וזבה הן, או דנדה ויולדת:

מי רגלי אדם שהן כנגד מי רגלי בהמה. רבותא קמשמע לן, דלא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמה, ואע״ג דאיכא תרי ספיקי לקולא, ספק דבהמה ספק דאדם, ואפילו אם תמצי לומר דאדם, שמא דאדם טהור. ורמב״ם פירש על פי התוספתא, כגון שנתערבו מי רגלי אדם טמא עם מי [רגלי] בהמה חצי בחצי בשוה, וזהו שכנגד מי רגלי בהמה, ומספקא לן אם בטלו מראיהן של מי רגלי אדם ויהיו כולן טהורין, או לא בטלו ויהיו כולן טמאין:

על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן. יודע ודאי שנגעה בהן תרומה, אבל אינו יודע אם הן טמאים או לאו, כדפרשינא ספיקא דכולהו:

וחכמים אומרים ברשות היחיד תולין. על ספק מגען. ולא שורפים משום דהוי ספק ספיקא לקולא, ספק נגע ספק לא נגע, ואפילו אם תמצי לומר נגע, ספק טמאים ספק טהורים. ואין הלכה כר׳ יוסי דאמר על ספק מגען שורפין: