ברטנורא על משנה פסחים ט:ט

צא ובקש. את האבוד ושחוט עלינו:

אם שלו נשחט ראשון. הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו על שלו הם נמנים ושלהם ישרף, דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולם משלו:

ואם שלהן נשחט ראשון. הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן. והן אוכלין משלהן, שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו:

והן אינן אוכלין עמו. שמא שלהן נשחט ראשון ומשכו ידיהן מזה:

ושלהן יצא לבית השריפה. שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני:

ופטורין מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנו, ואכילה לא מעכבת:

אמר להן. אותו היחיד שהלך לבקש את האבוד, אם אחרתי תמנוני עמכם ושחטו עלי. והם לא אמרו לו שחוט עלינו:

הוא אוכל עמהן. ושלו ישרף. כיון שהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו:

ושלו יצא לבית השריפה. שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך [משלו, שהרי] עשאן שלוחין:

ופטור מפסח שני. דממה נפשך בראשון נמנה, ואכילה לא מעכבת:

אמר להן. שחטו עלי אם אחרתי:

ואמרו לו. בקש ושחוט עלינו:

יאכלו כולם מן הראשון. דהוא שלוחם והם שלוחיו:

ואם אין ידוע איזה ראשון שניהם ישרפו. ופטורים מפסח שני:

אינן חייבין באחריות זה לזה. אין להם טענה זה על זה. אין חוששין איזה ראשון, אלא הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן: