ברטנורא על משנה פסחים ט:י

אלו מושכין להם אחד. מן הפסחים. ואלו מושכין להם אחד:

אחד. מבני חבורה זו בא לו אצל בני חבורה זו, ואחד מזו בא לו אצל זו:

וכך הם אומרים. לאותו יחיד הבא אצלם:

אם שלנו הוא. אותו הפסח שמשכנו אלינו יפה בררנו את שלנו, המשך ידך משלך והמנה עמנו על שלנו:

אם שלך הוא פסח זה. הרי אתה עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה האחרת ונמנינו על זה שלך. נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל החבורה משלהם ונמנו על אותו שבררו. וכך אומרים בני חבורה השניה ליחיד הבא אצלם. ועל כרחם צריך אחד מאלו לבא אצל אלו ולמנות עמהן, ולא אמרינן ימשכו אלו משלהן בכל מקום שהוא ואלו משלהן ויחזרו וימנו אלו על אחד ואלו על אחד, משום דאמרינן בברייתא בגמרא דאסור לימשך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים, ושמא החליפו ורוצים למשוך מפסחם ולמנות על אחר, כשאמרו הרי ידינו משוכות משלנו הרי נותר פסח בלא בעלים מיד, וזה אסור. ועכשיו כשאחד מחבורה זו בא אצל האחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה בררו להם הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש מהן ומשך ידו, ואם החליפו הרי הלך אחד מהם עם פסחו, וכשמשכו הנותרים ידיהם הימנו, נשאר הוא עליו:

וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. בני אדם, שנתערבו פסחיהן. כל חבורה וחבורה מושכין להם אחד מן הפסחים, וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין [לחמשה] פסחים, שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו:

וכך הם אומרים. כשנעשו עתה החבורות החדשים אומרים הארבעה לאחד, אם שלך הוא פסח זה הרי ידינו ארבעתנו מסולקות מד׳ פסחינו בכל מקום שהם ונמנינו עמך, וכן הוא וג׳ חוזרין ואומרין לשני, וכן הד׳ לכל אחד שבחבורה. וכל חבורה וחבורה כן: