ברטנורא על משנה פסחים ה:ד

השוחט את הפסח על החמץ. כלומר ובשעת שחיטה היה חמץ ברשות השוחט או אחד מבני חבורה, אפילו לא היה החמץ בעזרה:

עובר בלא תעשה. דלא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד). ואין הזבח נפסל:

אף התמיד. של בין הערבים דערבי פסחים ששחטו על חמץ, שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב, עובר בלאו, דדריש זבחי, המיוחד לי, והוא התמיד. ואין הלכה כרבי יהודה:

רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר. ששחטו על חמץ, לשמו חייב, משום לא תשחט על חמץ, דפסח כשר הוא ושחיטה ראוייה היא ושמה שחיטה:

שלא לשמו פטור. דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה:

ושאר כל הזבחים. שנשחטו בי״ד אחר חצות על החמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן פטור. ואע״פ שכשרים הן כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וכו׳, אע״פ כן פטור, דכתיב זבחי זבחי שני פעמים, לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא תזבח על חמץ דם זבחי (שם כג), ולמאי הלכתא פלגינהו רחמנא ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין פסח בין שאר זבחים, לומר לך בזמן דאיכא זבח דהיינו בי״ד דאיכא פסח לא מחייב אשאר זבחים, ובזמן דליכא זבח כגון בתוך הפסח מחייב אשאר זבחים אם שחטן על חמץ:

ובמועד. בתוך הפסח, אם לשמו שחטו לפסח על החמץ:

פטור. מלא תשחט, דפסח שלא בזמנו לשמו פסול, והויא לה שחיטה שאינה ראויה:

שלא לשמו. אלא לשם שלמים:

חייב. דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה, וחייב משום לא תשחט, בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא:

ושאר כל הזבחים. שנזבחו בתוך המועד על חמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן חייב. דקרא אשאר זבחים נמי אזהר:

חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. דפסולה היא משום דכתיב בשחיטתה חטאת היא, היא ולא הנשחטה שלא לשמה: