ברטנורא על משנה נדה ז:א

דם הנדה. מטמאין לחין. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה, ובשעה שזב לח הוא:

ומטמאים יבשים. דכתיב [שם] דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, ואע״פ שנתייבש:

ובשר המת. מטמא יבש, דכתיב (במדבר י״ב) או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם, מה עצם יבש אף בשר יבש:

והניע. רוק רך שיוצא ע״י נענוע. ואני שמעתי, ליחה היורדת מן החוטם. וממעינות הזב הן והוו אב הטומאה:

והשרץ. דכתיב (ויקרא י״א) הנוגע בהם במותם, כעין מותם, דהיינו כשהם לחים כמו שהיו בעת מותם. אבל כל זמן שהשדרה קיימת והעצמות מחוברות בשדרה, הואיל וצורתו ניכרת, כלח הוא נחשב:

והנבלה. דכתיב [שם] כי ימות, כעין מיתה:

והשכבת זרע. שצריך שיהא ראוי להזריע:

מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. הזוב מטמא לח ולא יבש, דכתיב (שם ט״ו) רר בשרו את זובו, כמין ריר שהוא לח. כמו ויורד רירו על זקנו (שמואל א כ״א:י״ד):

והניע והרוק. דכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק, ובעת שירוק לח הוא:

וכמה היא שרייתן. דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין הן:

בפורשים מעת לעת. אבל אי צריכי טפי מים חמים, או יותר מזמן מעת לעת, יבשין הן:

ר׳ יוסי אומר בשר המת יבש, טהור מלטמא בכזית. אבל מטמא טומאת רקב כמלוא תרווד. ואין הלכה כר, יוסי: