ברטנורא על משנה נדה ו:יד

הרואה יום אחד עשר. שהוא סוף ימי זיבה. ולמחר מתחילין ימי נדה:

בין השמשות. ספק יום הוא והוי דם זיבה, ספק לילה ותחילת נדה:

תחלת נדה וסוף נדה. בגמרא מפרש דהכי קתני, תחלת נדה וסוף זיבה. ובשביעי לנדתה, סוף נדה ותחלת זיבה. כלומר, בין השמשות של אחד עשר, אם לילה הוא, הרי ראייתה תחלת נדה. ואם יום, הרי הדם דם של סוף זיבה. ואם ראתה שני ימים קודם לכן, חוששת משום זיבה. וכן אם ראתה בשביעי לנדתה בין השמשות, מספקינן נמי, אם לילה הוא, הרי הדם דם של תחלת זיבה, ואם תראה שני ימים אחרי כן, חוששת משום זיבה. ואם יום הוא, הרי ראייתה סוף ימי נדה, ואף על פי שתראה שני ימים אח״כ אינה זבה:

יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן. כלומר באיזו מאלו שתראה בין השמשות, ספק דם טמא ספק דם טהור. ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו, הרי היא זבה מספק, ומביאה קרבן ואינו נאכל, שכל הטועות מביאות קרבן ואינו נאכל:

השוטות. לטועות שאינן יודעות מתי ימי נדה וימי זיבה, קרי שוטות:

עד שאתם מתקנים את השוטות. את הטועות הללו שראו בשעת הספק:

בואו ותקנו את הפקחות. שרואות בשעה ודאית והן צריכות תיקון ולפרש ימי שימורן ותשמישן. כגון הנך דמייתי בברייתא, מי שרואה יום אחד טמא ויום אחד טהור כל ימיה, ותמיד היא רואה ביום ולא בלילה, משמשת שמיני ליום שראתה בו ראיה ראשונה, שהרי טהורה היא, שהרי בשבעה לערב טבלה ולא תראה עד תשיעי, הלכך, משמשת שמיני שלם לילה ויום, ולילה שלאחריו שהוא נגהי תשיעי. ומשמשת ארבעה לילות מתוך שמונה עשר יום לראיה ראשונה, שהרי אשה זו לא תהא זבה לעולם, שאינה רואה שלשה רצופים. וכשהיא רואה תשיעי, תהא שומרת עשירי ותשמש בלילה. ותראה באחד עשר. ותשמור שנים עשר ותשמש בלילה. הרי שנים. ותראה בשלשה עשר, ותשמור ארבעה עשר ותשמש בלילה, הרי שלשה. ותראה חמשה עשר, ותשמור ששה עשר ותשמש בערב, הרי ארבעה. ובשבעה עשר תראה, ותשמור שמונה עשר. הרי כלו שמונה עשר ולא שמשה אלא ארבעה לילות. לבד שמיני ולילו. ותשמיש אחרון אינו בתוך שמונה עשר. ולמחר בתשעה עשר כשתראה, תהא תחילת נדה, שהרי שלמו אחד עשר שבין נדה לנדה, וחוזרת למנינה שאמרנו. והכי איכא טובא שצריכות תיקון לימי תשמישן. וכולהו מייתי לה בברייתא בגמרא בפרקין: