ברטנורא על משנה נדה ה:ג

מיטמאה בנדה. אם ראתה דם:

בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה. אם ראתה שלשה ימים רצופים לאחר שבעה. דכל דם שרואה בתוך שבעה דם נדה הוא, הילכך אי אפשר לה ליטמא בזיבה דהיינו להיות זבה גדולה, עד עשרה ימים:

תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה. דכתיב (שם ט״ו) איש איש כי יהיה זב, לימד על תינוק בן יומו שמיטמא בזיבה:

ומיטמא בנגעים. דגבי נגעים כתיב (שם י״ג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ותינוק בן יומו אדם הוא, דאדם כל שהוא משמע:

ומיטמא בטמא מת. דכתיב (במדבר י״ט:י״ח) ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל שהוא:

וזוקק ליבום. אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו. אבל נולד לאחר מיתת אחיו, אינו זוקק, דכתיב (דבריס כ״ח) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם:

ופוטר מן היבום. אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת. אבל כל זמן שמעוברת, אינו מתירה לינשא:

ומאכיל בתרומה. בת ישראל שניסת לכהן ומת, ונולד בן לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בו ביום שנולד, כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״א) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ודרשינן יאכילו את אמם. אבל הניחה מעוברת, אינה אוכלת בשבילו עד שיוולד:

ופוסל מן התרומה. כגון כהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה, ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים בתרומה בשבילן, דכתיב [שם] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ויש לו בן יום אחד מן הגרושה והוא חלל, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל את כולן מן התרומה, דאין ברירה לדעת מי מהן מגיע לחלקו. ודוקא בן יום אחד דראוי לירושה. אבל כל זמן שלא נולד, אוכלים כולן, דאין זכיה לעובר:

ונוחל ומנחיל. נוחל את האם. אם מתה אמו ביום שנולד, הרי הוא נוחלה. וכשמת הוא, באין אחיו מאביו ויורשים הימנו נכסי אמו. אבל עובר שבמעיה, אם מתה מעוברת אינו נוחל את אמו להנחיל לאחיו מאביו, שהרי מת הוא קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו:

וההורגו חייב. דכתיב (ויקרא כ״ד) ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום:

כחתן שלם. שחייבים להתאבל עליו. והני מילי, דקים להו בגויה שכלו לו חדשיו, אבל לא קים להו שכלו לו חדשיו, אין חייבין להתאבל עליו עד שיהיה בן שלשים ואחד יום: