ברטנורא על משנה נגעים יא:יא

כל הראוי, ליטמא טמא מת. בצמר ופשתים או בעור:

אע״פ שאינו מיטמא מדרס. כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:

קלע של ספינה ווילון וכו׳ כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:

שביס. לשון השביסים והשהרונים הכתוב בישעיה (ג׳ י״ח):

וגלגלון. אבנט שחוגרים בו:

סגוס. בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:

באריג ובמוכין. בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:

החמת והתורמל. כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא״כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:

מתוכו לאחוריו. אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים: