ברטנורא על משנה כלים ח:י

מגע טמא מת. אדם שנגע בטמא מת ונעשה ראשון, דטמא מת הוי אב הטומאה ועושה הנוגע בו ראשון, ומשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו. ואע״ג דהוא עצמו אינו מטמאו דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני, כדתנן במסכת פרה דרבנן גזרו על המשקים שיהיו מטמאים כלים, גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן במסכת שבת. ואוכלים דנקט הכא, כדי נסבא. שהרי אין אוכל מטמא כלי, אלא משקים בלבד מטמאים כלים. וקפיצת פיו אינה מצלת, דאין צמיד פתיל מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא אחרים כדתנן לעיל, ובר מן דין הא תניא בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפילו כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם. הלכך, טהור שהיו אוכלים ומשקים לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור שהוא טמא, נטמאו. דאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס:

בידים מסואבות. ידים שהם שניות לטומאה ופוסלות את התרומה:

הכניס ידו לתוך פיו. ליטול את הצרור שבפיו, או כל מידי:

ר׳ מאיר מטמא. הדבילה. לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחלה מפני שהוא משקה, והרוק טימא את הדבילה, דראשון עושה שני בחולין:

ורבי יהודה מטהר. סבר כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה לא חשיב משקה:

ורבי יוסי מטמא. כשהיפך הדבילה מצד זה לצד זה בתוך פיו, שנעקר הרוק. ומטהר בלא היפך, שכל זמן שלא נעקר לא נחשב משקה. והלכה כר׳ יוסי: