ברטנורא על משנה עירובין י:א

המוצא תפילין. בשדה ממקום שאינן משתמרים:

זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובש בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי, ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דב׳ זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא, ואין הלכה כרבן גמליאל:

בישנות. שניכר הקשר, דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דלמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן:

צבותים. קשורים כל זוג זוג לעצמו:

כרוכים. הרבה ביחד:

מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים, שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה מכניסן זוג זוג כדאמרן:

ובסכנה. שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בד״א בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מד׳ אמות: