ברטנורא על משנה חולין ה:א

אותו ואת בנו. האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור, דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו:

בין בארץ בין בחוצה, לארץ. איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשים, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע״ג דלא איצטריך, דחובת הגוף היא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ:

בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים:

ושלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג שלא בפני הבית לא ננהוג, קמשמע לן:

בחולין ובמוקדשים. בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כבש או עז כי יולד וגו׳ ירצה לקרבן אשה, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו׳:

בחוץ. חוץ לעזרה:

שניהם כשרים. משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים תנא רישא שניהם כשרים:

והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה, ולא שנא שחט את הבן תחלה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי:

הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן, שאינו ראוי לשוחטו ולהקריבו היום ואין חייב משום שוחט בחוץ אא״כ ראוי לפנים, דכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואי לא לא:

ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו:

חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה:

והשני סופג. משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא (דברים י״ב:כ״א) כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום:

קדשים בפנים כו׳ השני סופג. משום אותו ואת בנו:

ופסול. משום מחוסר זמן: