ברטנורא על משנה חולין ד:ז

שליא. כמין כיס שהעובר מונח בתוכו:

נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

תאכלנה. ולא אמרינן אבר מן החי הוא, אלא גם היא ניתרת בשחיטת האם:

ואינה מטמאה. דלא חשיבא אוכל:

ולא טומאת נבילות. אם מתה הבהמה:

מטמאה טומאת אוכלין. אם נגעה בטומאה, דמחשבה משויא ליה אוכל. אבל טומאת נבילות לא, דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

אסורה באכילה. ואע״ג דלא נפק אלא פורתא ופשיטא דכל מיחוי הולד לא היה שם, מכל מקום חיישינן שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד:

[הכי גרסינן] סימן ולד באשה. וסימן ולד בבהמה. המבכרת. זהו פטר רחם שלה:

ישליכנה לכלבים. שאין קדושה בה. דאע״ג דאין שליא בלא ולד, הכא רובא לאו בת מקדשא היא, דדילמא נקבה הוות או נדמה הוה ולא קדיש:

ובמוקדשין. כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

תקבר. דכיון דאין שליא בלא ולדש קדשה, דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:

בפרשת דרכים. מקום שהדרכים מתפשרשים לשנים. ודרך המנחשים לקברה שם כדי שלא תפיל עוד:

דרכי האמורי. ניחוש. וכתיב לא תעשה כמעשיהם: