ברטנורא על משנה בכורות ז:ו

המקיש בקרסוליו. שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונוקשים זה בזה כשהוא מהלך. ומקיש בארכבותיו הוי איפכא, שרגליו עקומים כלפי חוץ ומרוחקים זו מזו עד שארכבותיו למעלה [העקומות] כלפי פנים נוקשות זו בזו:

בעל הפיקין והעיקל. וקא פריש עיקל ברישא:

כל שהוא מקיף פרסותיו. כשיושב ומקרב פרסות רגליו זו לזו:

ואין ארכובותיו נוגעות זו לזו. שעקומות כלפי חוץ. ובעל הפיקין הוא שפיקה יוצא מגודלו, חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודל של ידו או מגודל של רגלו:

עקבו יוצא מאחוריו. כגון ששוקו עומד באמצע רגלו, שחצי הרגל לפנים וחצי רגל לאחור:

רחבות כשל אווז. שקלושות הן כשל אווז ואין ארכן יותר על רחבן:

קלוטות. מדובקות זו בזו:

עד הפרק. האמצעי של אצבעות:

למטה מן הפרק. דהיינו לצד הצפורן שמחוברים כולן:

וחתכה. שיהיו מחולקים, כשר:

היתה בו יתירה. אצבע יתירה:

אם יש בה עצם פסול. דהואיל וחתכה הרי הוא מחוסר אבר שנמצא בו:

שש ושש עשרים וארבע. כלומר אפילו היו אצבעות ידיו ואצבעות רגליו שוין, שבכל יד ובכל רגל יש שש ושש, אפילו הכי חכמים פוסלים. וכל שכן אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש, דהוי מום טפי. והלכה כחכמים:

השולט בשתי ידיו רבי פוסל. דסבר כחישותא אתילידא ביה בימין:

וחכמים מכשירין. סברי בריאותא היא דאתילידא ליה בשמאל. והלכה כחכמים:

הכושי. שחור:

הגיחור. אדום כארגמן:

הלבקן. לבן ביותר:

והקפח. ארוך ודק, שאינו עב לפי ארכו. והוא מכוער ומגונה:

והשכור. ולא מיין, הוא דחשיב כבעל מום מן המומים היתירים באדם, שאם עבד לוקה ואין עבודתו מחוללת. אבל השכור מיין ושכר, אם עבד חילל. דבפרשת שתויי יין כתיב (ויקרא י׳) ולהבדיל בין הקודש ובין החול. ושכור דמתניתין אינו אלא ששתה חלב הרבה, או רוב דבש, או אכל דבילה קעילית, ונתבלבלה דעתו. שאלו חשובים כבעלי מומים ואין מחללים עבודה:

ובעלי נגעים טהורים. כגון בוהק וכולו הפך לבן. דאי מנגעים טמאים לא צריך למימר, דאפילו אכניסת עזרה חייב כרת:

דלדולין. כמין חתיכות בשר יוצאות תלויות בהן. והלכה כר״א בן יעקב: