בית אליקום ו

חדושי הלכות

לברר בענין מה שכתבו התוס' בפסחים (צ"ד) ד"ה ר"י ובשבת (ל"ה א') תוס' ד"ה תרי תלתי ותוס' (זבחים נ"ו) ד"ה מנין לדם ובמנחות (קי"ב) ד"ה נפסל בשקיעת החמה. דשני שקיעות הם. והא דקאמר הש"ס ד' מילין עד צאת הכוכבים היינו מתחלת השקיעה. והוא עוד היום גדול. והא דקאמר בש"ס שבת שם תרי תלתי מיל או תלת רבעי מיל היינו סוף השקיעה הוא בה"ש. ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א והר"ן לשיטת ר"ת. וכן הוא בפסק מרן בש"ע א"ח סי' רס"א. והנה הגאון החסיד מוהרא"ו. שם בש"ע חולק ע"ז. וכפי שיתבאר בס"ד. אף שאין להכריע ח"ו נגד ראשונים שרי התורה. עכ"ז כיון שכבר פתח גאון עוזנו והאיר בשיטתו הנקי' רשות להתבונן בדבר ולבאר בס"ד הענין לאמיתו. ועוד יתברר בס"ד מש"כ הגאון החסיד מוהרא"ו בש"ע א"ח בסי' תנ"ט בס"ק ה' דחשבון י"ב שעות הוא מהנץ החמה עד שקיעה וכן בענין רביע יום דק"ש של שחרית הוא ג"כ החשבון מהנץ החמה. הכל יבואר אי"ה ויתברר שיטת הגאון החסיד לאמיתו בס"ד

והנה הגאון מופת הדור בעל ש"א ז"ל בתשובה סי' י"ז העמיק בזרוע עיונו לברר דזמן תפלת המנחה עד הערב דלא כתלמידי רבינו יונה. והנה לפי שכל דברי קדשו בנויים על יסוד שיטת ר"ת בשני השקיעות. אם כי דבר ה' אמת בפיו דתפלת המנחה עד הערב ממש. עכ"ז השרשים אשר הניח בתשובה זו. יש לדבר על כל פרט ופרט. וזה נוגע לעניננו ע"כ יבואו כל דברי קדשו על המבחן ובתוכו יתברר בס"ד כל הנ"ל. וזה החלי בס"ד. הנה התוס' (בזבחים נ"ו ובמנחות כ') כתבו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו תחילת השקיעה אף דהוי יום לענין דברים שמצותו ביום עכ"ז מפסוק מיותר ביום הקריבו למדים דנפסל מתחילת השקיעה. וכן בפסחים (צ"ג) דחשיב דרך רחוקה עד תחילת השקיעה. שהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים לשיטתם. הכל הוא מחמת דדם נפסל בשקיעת החמה. בתחלת השקיעה. והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעה"ק דין א'. וכן בפ"א מה' פסולי המוקדשים הלכה ל"ז. כתב כל הקרבנות אינם מקריבין אלא ביום לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. מבואר מדברי קדשו דדוקא בסוף השקיעה שהוא לילה אז נפסל הדם כיון דכתב מבואר על הא דאין מקריבין אלא ביום לפיכך כו'. ודלא כהתוס' דאי ס"ל כהתוס' א"כ אף ביום בתחילת השקיעה אסור לזרוק הדם. וכ"כ הש"א בסי' הנ"ל דהרמב"ם חולק על התוס'

והנה קשה על שיטת התוס' דס"ל דדם נפסל בתחילת השקיעה בעוד היום גדול. מהא דקי"ל (במנחות כ"ו ב' ובתמורה י"ד א') דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטור' ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים שמעלם ומקטירם עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה וקאמר הש"ס במנחות דלא משכחת ליה שתצית האור ברובו. לא קשיא כאן לקלוט כו'. ועכ"פ מבואר דהקרבה הוא בסוף השקיעה סמוך לחשיכה. והרי קאמר בש"ס (מנחות ב') דאקיש רחמנא מנחה לזבחים ובמנחות (י"ב א') קאמר בש"ס זה הכלל כל הקומץ כו' ופי' רש"י דאיתקש מנחה לזבח כו' מה זבח נפסל בד' עבודות כו' והקטרה נגד זריקה בזבח. וכיון דזריקה בזבח פסול בתחילת השקיעה הי' לפסול הקטרה ג"כ בתחילת השקיעה והרי מבואר בש"ס (מנחות כ"ו) להיפך. דבסוף השקיעה כשר הקטרה במנחה. וכן קשה מהירושלמי דפסחים (פ' תמיד נשחט הלכה א') דקאמר ר' ירמיה על הא דקאמר יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שנאמר בו בין הערבים לבד דקאמר ר' ירמיה או נאמר בערב מוקדם אלא נאמר יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים כבוא השמש לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד. ואית תנויי תני בערב אתה אוכל כבוא השמש אתה זובח כו'. א"כ מבואר להך ברייתא דכבוא השמש שהוא זובח. והיינו ע"כ עד סוף השקיעה. והוא נגד סוגית הש"ס (דפסחים צ"ד) דדרך רחוקה הוא בתחילת השקיעה בפסח. דכבוא השמש אתה זובח משמע בתוך השקיעה רשאי לזבוח. ולא מסתבר לומר דש"ס דילן חולק על הירושלמי דלא הביא הש"ס בפסחים חולק על זה. וכן קשה מהמשנה דמגילה שהקשה הש"א דף כ' דקתני כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה כו' לקמיצה ולקבלה ולהזיה ולשיטת התוס' אין כל היום כשר דמתחילת השקיעה דם נפסל. וכן קשה מהמשנה אף לפי שכתב הש"א לשיטתו. דדוקא השחיטה צריך קודם שקיעת החמה ומתחילת השקיעה נאסר השחיטה. אבל הקרבה וזריקת דם כשר עד בה"ש. והרי במשנה קתני שחיטה באלו דברים שכשרים כל היום. ולשיטתו בין בפסח בין בתמיד השחיטה צריך קודם תחילת השקיעה ואיך כולל במשנה שחיטה עם זריקה שמצותו כל היום. וכן מהירושלמי הנ"ל דמבואר בהברייתא כבוא השמש אתה זובח משמע דאף השחיטה מותר אחר התחלת השקיעה קודם בה"ש. והוא סתירה אף לשיטת הש"א. ולשיטת התוס' דס"ל דדם נפסל בשקיעת החמה קשה ג"כ מה שהקשה הש"א מהא דפ"ק דהוריות ד' משל דסומכוס למה"ד דומה לאדם שהביא כפרתו בה"ש ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ואי דם נפסל בשקיעת החמה הרי בודאי לא נתכפר אפילו את"ל בה"ש יממא הוא דהרי מתחילת השקיעה דם נפסל בעוד היום גדול

והנה הגאון ש"א האריך לתמוה על הרמב"ם (פ"ה מקרבן פסח דין ט') שפסק כעולא. דאם היה עם עליית השמש ט"ו מילין ה"ז דרך רחוקה. והנה מלבד קושית הגאון בעל ש"א. הוא תמוה דפסק כעולא והש"ס (בפסחים צ"ד) מסיק תיובתא דעולא. כמו שתמה הגאון החסיד מוהרא"ו בביאורו לא"ח סי' תנ"ט שם. אך ליישב דברי רבינו הר"מ. מקושית הגאון בעל ש"א. נראה דהקושיא ראשונה שהקשה למה חשב מן נץ החמה ולא מן עמוד השחר. זה אין קושיא דשיטת הרמב"ם וכן יתבאר בס"ד לקמן שיטת התוס' והרמב"ן דחשבון י"ב שעות הוא מהנץ עד תחילת שקיעת החמה וכשיטת הגאון החסיד. אך שאר הקושיו' שהקשה בעל ש"א על הרמב"ם. נראה דהכריח להרמב"ם פירושו. דנחשב דרך רחוקה תיכף אחר חצות היום. מהסוגיא דפסחים שם. דכבר הקשו התוס' (פסחים צ"ג ע"ב) ד"ה רב יהודא דאמר דרך רחוקה הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה תימא דלר"י מן המודיעים לא יוכל לכנוס בחצי היום וכל הלילה ולעולא בשעת שחיטה. וזה באמת קושיא חזקה. ותירוץ התוס' דאיסתתום דרכים קשה להלום. בימי האמוראים יחלוקו במציאות גדול כזה

עוד קשה בהסוגיא מה שהקשו התוס' (צ"ד א') בד"ה לרב יהודא הואיל וסבר ר"י אין שוחטין וטמא דקרא היינו טמא שרץ מ"ט לא נילף מטמא דרך רחוקה דהא ר"ע מדמי להדדי כו'. והתוס' תירצו לפי דרכם ופירושם. ע"כ מכח אלו הקושיות הכריח הרמב"ם פירושו. והיינו לעולא דאמר דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה בשעת התחלת זמן שחיטה תיכף אחר חצות היום ורב יהודא דחולק ואמר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה היינו ג"כ התחלת זמן אכילה א"כ אינם חולקים כלל במציאות מי המודיעים לירושלים אלא