בית אברהם לנדא קנח

דזה לא מיקרי מוסיף אלא כולל וצ"ל דכוונת התוס' הוא דהוה מוסיף דאיתוסף איסורא לגבוה כמו שמוכח מדבריהם בחולין דנבילה על גיד חשיב איסור מוסיף למאן דאית ליה גיד אינו נוהג בעולה ואי אמרינן דכוונת התוס' בחולין הוא מטעם דבידו א"כ לא הוה מקשה התוס' בזבחים מידי דהא צריך קרא שיחול נבילה על חלב בבהמת בעל מום דלא הוה מוסיף לגבוה

אבל לפמ"ש לעיל אתי דברי התוס' כפשוטו דנבילה הוה מוסיף נגד גיד מחמת דשם נבילה פוסל לגבוה ואפילו בבהמת חולין מיקרי מוסיף כמו שם זנות נגד איסור חללה משום שיש שום צד דזנות יהי' מוסיף נגד איסור חללה וה"נ הא יש שום צד שיוסף שם נבילה על שם גיד וכן נמי נבילה על חלב הוה איסור מוסיף דשם נבילה פוסל לגבוה ושם חלב כשר לגבוה אבל באיסור טריפה נגד איסור אמה"ח לא חשיב מוסיף משום דשם טריפה פוסל אפילו לאחר שחיטה דהא מ"מ על איסור אמה"ח אינו מוסיף בשום פעם דהא לאחר שחיטה ליכא איסור אבר ואינה דומה לזונה על חללה דאפשר שיהי' מוסיף זונה על חללה ממש באם זינתה אח"כ תחת בעלה כן נראה ברור לפענ"ד

ובזה אפשר ליישב נמי דברי הרמב"ם (פ"ז מה' מאכלות אסורות) שכתב דנבילה אחלב הוה מוסיף וגבי גיד (פ"ח מה' מ"א) קראו כולל ועיין בלח"מ שתמה על זה ולפמ"ש ניחא דהוה איסור מוסיף לגבוה מחמת דשם נבילה פוסל לגבוה משא"כ על גיד לא הוה מוסיף דהא הרמב"ם פסק דגיד אסור לגבוה כמבואר בה' מעשה הקרבנות (פ"ו) ע"ש. אח"כ מצאתי בספר שער המלך (בפי"ז מאיסורי ביאה) שכתב כדברי בדברי התוס' דלכך מיקרי מוסיף נבילה דאסור לגבוה ולפי דברי ראש יוסף שרצה להעמיס בדברי התוס' דלכך חשיב מוסיף לגבוה משום דבידו להקדישו א"כ קשה דגיד יוחשב מוסיף על קדשים מחמת דבידו להשאל על הקדשו וגם בוולדות קדשים מ"מ אפשר בשאלה על אמם ונימא מגו דאתוסף אסורא לאחר השאלה על הקדש וגם קשה מהא דאמרינן בפסחים (דף ל"ו) דאין יוצאין במצה של טבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ דאין אחע"א וכר"ש ע"ש ואכתי תקשה דלמא ר"ש ל"ל כולל אבל מוסיף אית ליה והתם הוא מוסיף מגו דאתוסף איסורא לאחר הפרשה דבידו הוא להפריש תרומה אלא ע"כ דאפילו דבר שבידו לא מיקרי מוסיף דכיון השתא לאו מוסיף הוא

דף ק ע"ב וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא כו' ר"י מחייב שתים לכאורה קשה דמברייתא גופא הוה להקשות דע"כ ר"י סבר אין איסור חל על איסור דאי לאו הכי קשה דלחייב שלש גם משום נבילה דבטמאה אין שחיטה מועלת כדלקמן (ק"ב) וא"כ אמאי חייב משום גיד וביותר קשה לדברי מהרש"ל כאן שכתב דבטומאה חל איסור נבילה משום דבקרא איקרי נבלת בהמה טמאה ע"ש וקשה ליחייב שלש ובאמת פלוגתא היא במעילה (דף ט"ז) ולפמ"ש שם התוס' דלוי סבר דלכ"ע חייל נבילה אטומאה מטעם דחל אחלב קשה מכאן דלר"י ליחייב שלש גם משום נבילה דהא אין שחיטה מועלת גבי טומאה וצל"ע כעת

שם גמ' אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד כו' שכן איסורו נוהג כו' לכאורה קשה דאמאי ממעט ר"י נבלת עוף טמא מטומאה מחמת דאין איסורו משום נבילה דהאי אי מטמא עוף טמא א"כ שפיר חייל מחמת דחמור שכן מטמא דטומאה מיקרי חמור כמ"ש התוס' יבמות (ל"ב ב') ונראה לפמ"ש שם התוס' דאי איכא גם חומר באחרינא לא מיקרי איסור חמור וה"נ יש חומר בטומאה שכן במשהו חייב מחמת ברי' ומשום נבילה בעי כזית כדלקמן (דף ק"ב ב') והא דמיקרי גיד איסור חמור אף דר"י סבר לעיל (דף צ"ו) דגיד בעי כזית וטומאה במשהו היינו משום דבבהמה אינו חומר כלל דלא משכחת ברי' פחותה מכזית בבהמה טמאה אבל בעוף שפיר מיקרי חמור דאוכל עוף טמא חייב בכל שהוא כדלקמן דמוקי לה בקלניתא. אך קשה על מה דאמרינן לקמן דמודים חכמים בעולה ושור הנסקל דחמור מחמת איסור הנאה הא גם בגיד יש חומר דחייב בכל שהוא דהא קיי"ל דלא כר"י רק בגיד חייב בכל שהוא משום ברי' ואפשר לומר דר"י הגלילי סבר כר"י דבעי כזית בגיד ועיין בראש