באר שבע סנהדרין קנא

דאלמלא שיין נסך אסור מן התורה לא היו אוסרין סתם יינם של ע"א כמו יין נסך ממש. כן נראה לי

ע"ב בתחלה יושב הקב"ה ודואג שמא וכו'. דרך משל אמר כן ובמדרש דריש בענין אחר נשתנה שמו דויג אמר לו שאול נתפסת כדג אתה הלשנת על נוב עיר הכהנים אתה הרוג אותם

במגדל הפורח באויר כו'. בערוך ערך גוזמא כתוב דגוזמא הוא: כולהו תנויי בנזיקין כו'. נ"ל ליתן ב' טעמים למה כולהו תנויי בנזיקין דוקא אחד משום דתנן בסוף מסכת בבא בתרא הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע כו' והשני משום דאמרינן בפרק המניח אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבא אמר מילי דאבות כו'. ומסכת אבות מסדר נזיקין והלימוד מביא לידי מעשה הלכך לא הוה עיקר כל הלימוד שלהן אלא בסדר נזיקין

ואנן קא מתנינן בעוקצין טובא כו'. בס"א גרסינן ואנן קא מתנינן בשיתא סדרי

האשה שכובשת ירק בקדירה כו'. פרש"י לא אשכחתיה במס' עוקצין נראה מדבריו שהיה כתוב בספרו וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת וכו' וכמו שכתוב בספרים שבידינו בפרק מי שמתו ובפרק סדר תעניות אלו ושם בפרק מי שמתו פרש"י האשה שכובשת ירק בקדירה וכו' משנה היא במסכת עוקצין ואני אומר שטעות הוא כי לא היה ולא נברא הך משנה במסכת עוקצין אלא במסכת טהרות בפרק שני ואידך משנה זיתים שכבשן בטרפיהן היא במסכת עוקצין בפרק שני וכן פרש"י בפרק סדר תעניות אלו אלא שכתוב שם בשבוש וטעות המעתיקים. ומה שהקשו התוספות בפרק מי שמתו על פרש"י מתישב יפה מתוך פירוש רבינו שמשון בפירוש המשניות הללו דוק ותשכח ואין כאן מקום להאריך: ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. נראה לי הטעם משום דאמרינן בפ"ק דר"ה פושעי ישראל יורדין בגיהנם ונדונין בה י"ב חדש ולאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים ואף ע"ג דהתם מיירי תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן מ"מ זה הרשע לא זכה לכך להעשות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים בגן עדן והמשכיל יבין

דף קז ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן וכו'. האי דלא אמר ונתעלמה ממנו הלכה אסור לשמש מטתו ביום כדאיתא בפרק כל היד משום דאמרי' שם בבית אפל מותר ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי

אבר קטן יש באדם משביעו רעב. פרש"י משביעו אברו בתשמיש רעב מרבה תאוה אבל בפרק החליל פירש רעב ושבע בענין אחר רעב גופו חסר כח ורעב לעת זקנה שבע בכח שלם אבל התוספות חולקים עליו שם ופירשו כדפרש"י כאן וכן פירש הערוך: ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אף על גב דבריש סוטה אמרינן ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו'. ואם כן היאך אמר הכא מששת ימי בראשית ירצה לומר דמששת ימי בראשית בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון עם כל הנשמות התלויות בו זה בראשו וכו' כדאיתא במדרש מאותה שעה גזר הקב"ה בת פלוני לפלוני כי בלי ספק יש לו להקב"ה ידיעה מה שעתיד להיות בת קול מכרזת ואומרת וכו' וידיעת הקב"ה היא גזרה רק שהבת קול אינה מכרזת זה עד ארבעים יום קודם יצירת הולד. כן נראה לי

אלא שאכלה פגה. נראה דלית ליה הא דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י בפרקא קמא דע"א לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי אלא למה עשה שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ופירש רש"י גזירת מלך היתה לשלוט יצר הרע בדוד שיחטא כדי ליתן פתחון פה לשבים וכו' אם כן אי אפשר לומר ראויה היתה בת שבע לדוד לישאנה בהיתר ואפשר לומר דטעמיה דלית ליה הא דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י לא היה דוד ראוי וכו' משום דאמרינן בעלמא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כן נ"ל: אלא שאכלה פגה. פירש רש"י שקפץ את השעה ליזקק על ידי עבירה אם אינו טעות דלוג סופר וצריך להיות שקפצה את השעה וכו' נראה לי ליישב הא דלא פירש שקפצה את השעה וכו'. וכדפירש הערוך בערך פגי וזה לשונו שאכלה פגי כלומר באה אצלו קודם הזמן שנתבשלה באיסורא ע"כ. משמע בהדיא שתולה הענין בדידה משום דלא ניחא ליה לרש"י זכרונו לברכה לתלות הענין בדידה שהרי היא באונס נלקחה ואין להקשות לפי פירוש רש"י זכרונו לברכה הוה ליה למימר אלא שאכלה פגה דירצה לומר איידי דנקט ראויה היתה בת שבע לדוד שתולה הענין בדידה נקט נמי אלא שאכלה פגי ויכול להיות שר"ל שאכל אותה פנה וכן דייק לשון פגה ולא אמר פגי ואפשר שמכאן יצא ליה לרש"י מה שפירש שקפץ את השעה כו' שתולה הענין בדידיה. וכי תימה היא גופא טעמא מאי למה אמר ראויה היתה בת שבע לדוד ולמה לא אמר להיפך ראוי היה דוד לבת שבע וכך היה יותר טוב הלשון כדאיתא בריש פ"ק דקדושין מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזור על אשה כו' בעל אבדה מחזר על אבדתו יש לומר שנקט בלשון שבת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני כדפירשתי לעיל. כן נ"ל

אבל המלבין פני חבירו ברבים כו'. פירשתיו לעיל: אפילו בשעת חליו של דוד קיים י"ח עונות כו'. פירוש אע"פ שמן הדין היה פטור עד ששה חדשים כמו שפסק הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות: עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו היחתה כו'. בפרק משוח מלחמה נקט גם כן ואף שלמה אמר כן בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך כו' וקשה לי למה נקט בחכמתו הלא ברוח הקודש אמר ספר משלי והארכתי יותר בפרק משוח מלחמה

לא צבי לקבולי מיניה כו'. לא משום ושונא מתנות יחיה שהרי אמרינן כל הרוצה ליהנות יהנה כאלישע אלא משום שדמי ע"א היו מעורבין בו: אזל זקף לבינתא והשתחוה לה כו'. אע"ג דבדבר תלוש ולאו בעלי חיים לא בעינן מעשה בגופו ונעשית ע"א מיד בהשתחואה כדפרש"י בפרק כל הצלמים גבי ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא ע"א והשתחוה לה כו'. א"כ מה הוצרך לזקוף הלבינתא למה לא השתחוה לה בלא זקיפא יש לומר שטעמו היה שיהיה ניכר לבינתא זו שהשתחוה לה כדי שגם אחרים ישתחוו לה כדאמרינן בסמוך במי שהסית והדיח את ישראל ולפיכך זקף הלבינתא כן נ"ל

עד יעקב לא הוה חולשא כו'. וא"ת היאך אמר רשב"י בסוף פ"ק דבבא בתרא מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא כו' הלא כאן משמע דבימי אברהם אכתי לא היה חולה בעולם כבר תירצו שם התוספות דהתם בחולי של מכה איירי ור"ת ור"י מפרשים דעד יעקב לא הוה חולשא היינו חולי של מיתה

בעא רחמי והוה חולשא כו'. בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"ב) מייתי הך אגדה בלשון זה מופת רביעי מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאת מנחיריו עד שבא יעקב אבינו וביקש על זאת רחמים ואמר לפניו רבון כל העולמים אל תקח את נפשי ממני עד שאצוה את בני ובני ביתי ונעתר לו שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו' לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים שנהפך המות הזה לאור שנאמר עטישותיו תהל אור ע"כ. ומכאן יצא המנהג לומר בעטישתו לישועתך קויתי ה'. כן נ"ל: עד אלישע לא הוה אינש חליש דמיתפח ואתא אלישע כו'. בפרקי דרבי אליעזר קאמר עד חזקיה מלך יהודה לא הוה אינש חליש דמיתפח כו' שנאמר בימים ההם חלה חזקיה למות והיה מתפלל לפני הקב"ה כו' ושמא משום שאין מפורש כל כך גבי אלישע דמיתפח רק מכח דיוק אנו למדין מדאמר הפסוק אשר ימות בו מכלל דחלה חולי אחריתי הלכך ניחא ליה טפי לתלות זה בחזקיה כי אצלו מפורש באר היטב. כן נ"ל

דף קח ויאבדו מתוך הקהל בעוה"ב. ויראה לי כי על כן הזכיר לשון הקהל שהיה ראוי לומר ויאבדו מתוך ישראל אבל הוא כלשון הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מתוך