באר שבע סנהדרין קמו

מלכם אשר אקים בלשון עתיד על דוד המלך וכי תימא הא דכתיב ביחזקאל ועבדי דוד מלך עליהם וגו' לא מיירי בדוד המלך אלא בדוד החדש א"כ מאי פריך רב פפא לאביי והכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי י"ל דלא מיירי בדוד המלך אלא בדוד החדש ואין להקשות דא"כ למה קראו נשיא ולעיל מזה קראו מלך די"ל דנשיא היינו מלך כמו אשר נשיא יחטא וגו' דהיינו מלך כדתנן בפרק בתרא דהוריות וכן תרגם יונתן בהדיא ודוד עבדא מלכא כו'. ועוד י"ל דכשם שקראו רועה קראו נמי נשיא ליתן לו כל שמות של גדולה וכבוד מלך רועה נשיא וטפי קשה על הא דמשני כגון קיסר ופלגי קיסר ופרש"י כך דוד החדש מלך כדכתיב ודוד מלכם אשר אקים ודוד המלך שני לו כדכתיב נשיא להם ולא כתיב מלך שהרי בודאי דוד החדש היינו מלך משיחנו ולפי שהוא מזרעו של דוד המלך נקרא דוד וכדאמרינן בדוכתי טובא בן דוד כו' והלא בפרק החליל שהבאתי גבי ז' רועים כו' משמע בהדיא שדוד המלך יהיה חשוב יותר מן משיח דוק ותשכח וצ"ע. שוב עיינתי בערוך בערך קיסר ומצאתי שפירש להפך שדוד בן ישי מלך ודוד אחר שני לו

דף צט זה המגלה פנים בתורה. בירושלמי דפרקין ובפ"ק דמסכת פאה מפרש זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו

מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים כו'. פרש"י מכאן מן הפסוק הזה שכתב כי דבר ה' בזה א"ר אלעזר וכו' דמחלל קדשים ומבזה מועדות ומגלה פנים בתורה דהיינו דבר ה' בזה דבזיון הוא. וקשה לי מאי משמע כדפריך הגמרא בסמוך גבי רבי ישמעאל אומר זה העובד ע"א מאי משמע כלומר שהרי גם כל שאר מצות האמורות בתורה הם דבר ה' ומי שמחלל או מבזה מצוה אחת מכל מצות האמורות בתורה הרי דבר ה' בזה ומשני דתנא דבי רבי ישמעאל כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר כו'. פירוש הדבור הראשון שהוא אנכי ולא יהיה לך הוא הראוי שיקרא דבר ה' מפני ששמעו אותו ישראל מפיו אבל שאר כל המצות אע"פ שהם דבר ה' לא שמעו אלא מפי משה. ועוד קשה אמאי לא קבע רבינו הקדוש דברי ר"א המודעי במשנתנו כדקבע דבריו באבות הלא כאן במשנתנו היה מקומו

והמבזה את המועדות. פרש"י מועדות חולו של מועד ונ"ל שהוכרח לפרש כן מדנקט המבזה ולא נקט המחלל אלמא שאינו מדבר ביום טוב עצמו אלא בחולו של מועד דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשמרם בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה ויותר נכון בעיני לומר דרש"י לטעמיה אזיל דס"ל דמלאכה בחול המועד אסור מן התורה כדפירש בריש פ"ב דחגיגה גבי אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא כו'. ולכן פירש נמי אהא דאמר רב ששת בפרק אלו הן הלוקין כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"א דכתיב אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור ופרש"י את המועדות חולו של מועד את חג המצות תשמור מפרש בחגיגה אם בראשון ושביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכן פירש רשב"ם בפרק ערבי פסחים וכבר חולקים עליו התוספות בפרק אין דורשין וכתבו דהא ליתא דאיסור מלאכה בחול המועד מדרבנן הוי ולפי דבריהם הא דאמר רב ששת כל המבזה את המועדות היינו יו"ט עצמו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט מדקבע הך מימרא בדיני הכיבוד והעונג של יו"ט עצמו ואפשר לומר דלפי דבריהם הא דא"ר אלעזר המודעי והמבזה את המועדות איירי נמי דוקא ביו"ט עצמו אבל בחול המועד אינו ראוי לעונש חמור כזה שלא יהיה לו חלק לעוה"ב מאחר שאין בו איסור מלאכה אלא מדרבנן ולא אשכחן בשום איסור מדרבנן עונש חמור כזה אבל לדעת רש"י דאיסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא הוי הלכך חמיר עונשיה כל כך כמו ביו"ט עצמו ולפיכך פירש והמבזה את המועדות חולו של מועד. כן נראה לי

והמלבין פני חבירו ברבים. בספרי פרשת שלח לך וכן ברי"ף ובאשיר"י ליתיה. שוב עיינתי בפרש"י דמסכת אבות ומצאתי שכתב וז"ל המלבין פני חבירו ברבים לא כתיב התם במילתיה דר"א המודעי בחלק ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא עכ"ל. ולי נראה ליישב דשפיר מפיק ליה מקרא כי דבר ה' בזה דכשם שצוה הקב"ה על קדשים ומועדות כך צוה ג"כ שלא להלבין פני חבירו ברבים כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ותניא בת"כ ומייתי לה בפרק יש בערכין הוכח תוכיח יכול את מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא ואם הקפידה התורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה ועוד שהרי כתיב שופך דם האדם באדם וגו' ואמרינן בפרק הזהב כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא הלכך שפיר קרינן עליו כי דבר ה' בזה. ובר מן דין ומן דין יש לומר דבכלל אפיקורוס הוא דאית ביה אפקירותא בעלמא למ"ד לקמן אפיקורוס היינו המבזה את חבירו בפני ת"ח שהרי לא עדיף ת"ח מן רבים שאינם ת"ח ובפרט שעל הרוב יש ת"ח אחד לכל הפחות ברבים ונ"ל שמכח כל הני טעמים שפירשתי היה פשוט לדוד לומר אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב כדאיתא לקמן ובפ' הזהב והא דנקט בכל דוכתא המלבין ולא המאדים פני חבירו ברבים אע"ג שמתחלה פניו מאדימות ואח"כ מתלבנות היינו משום שלא הוקש המלבין פני חבירו לשופך דמים אלא בשביל שפניו מתלבנות שהוא עיקר הרגשת הצער ולא בשפניו מאדימות כאדם שמת שבצאת נפשו תיכף פניו מתלבנות לפי שהאודם שבפני האדם הוא מהנפש כי הדם הוא הנפש ובצאת נפשו פניו מתלבנות. כן נראה לי

ע"ב ולא קבלוה. והטעם משום שנולדה בממזרות כמו שאמרו בבראשית רבה בפרשת וישלח כן נ"ל

בימי קציר חטים. פרש"י לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבריהן. לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן כי הלשון בימי קציר חטים משמע שעת הקציר היה וזהו שאמר מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל כו' כלומר אע"פ שהלך בימי קציר חטים לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו וכן הוא מבואר באר היטב בב"ר וז"ל שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני פירות ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר להודיעך שהיו שמורים מגזל כו' וכן פרש"י גופיה בחומש

(הגה"ה דף ק מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה אמר המחבר אלו אני הייתי שומע כך הייתי משיב להם תשובה נצחת שהרי שרו לן חזיר ואסרו לן יונה וזהו פתרונו השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה מאי טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה ובירושלמי בפרק בתרא דמסכת תרומה וכן כתב הר"י בתשובה והביאו רבינו ירוחם בספר אדם וחוה בחלק ה' נתיב ט"ו אות ט' וכן אשכחן עוד ענין אחר במסכת ע"א פרק אין מעמידין אמר אביי האי חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר וסימניך טמא טהור טהור טמא ע"כ הגה"ה)

אמר ליה אביי וכי אפשר לומר כן. פרש"י היאך אדם יכול לקבל מלא עומסו של הקב"ה והרי אין לו מקום ליתן כו'. תמיה אני פה קדוש יאמר דבר זה שעלה על דעת אביי מחשבה זרה זו שאין לו מקום ליתן כו' היד ה' תקצר. לכן נ"ל לפרש שאביי לא תלה החסרון מבלתי יכולת ה' בהקב"ה חלילה רק באדם והכי קאמר וכי אפשר לומר כן שיהא הקב"ה נותן לאדם מלא חפניו והלא אינו יכול לסבול כל כך והשיב לו רב דימי מ"ט לא שכיחת באגדתא עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כלומר א"כ בעל כרחך צריך אתה לומר שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל טובתן וכיון דכל העולם כולו אינו אלא כמזרת ועד אגודל ממילא לפי ערך זה ש"י עולמות הוי מלא חפניו של הקב"ה. כן נ"ל

דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה. אע"ג דפשטיה דקרא מיירי