אברהם יגל (על התנ"ך) פו

ליקוטים על הרא"ם

פרשת שמיני בד"ה ויעשה כמשפט דהביא הרב ז"ל פי' רש"י ז"ל דכתב וז"ל המפורש בעולת נדבה בויקרא והרב ז"ל הבין דפירושו על הסמיכה דמפורש' בעולת נדבה וכמו שאמרו בביצ' ע"ש ואם לזה כיון הרב ז"ל הוא תמוה דבפ' ויקרא פירש"י בהדיא על פסוק וסמך ידו על ראש העולה דבא ללמד על עולת חובה לסמיכה והובאה בת"כ וכמו שפי' הרא"ם ז"ל שם ובפסוק ויעשה כמשפט דרשו שם בת"כ כמשפט עולת נדבה להפשט וניתוח וזריקת דם וכו' ולא הזכירו שם ענין סמיכה והיינו משום דס"ל להך תנא דת"כ דקרא דכמשפט הוא מיירי בעולה של צבור כדמוכחי קראי כמ"ש התוס' בביצה דף כ' ע"ש אבל הך תנא דביצה לא דריש רבוי דעל ראש העולה אלא לרבות הצאן ולכך דחיק נפשיה לאוקי הך דרשא דכמשפט בעולת אהרן למדרש דין הסמיכה לחובה זהו דקדוק בדברי רש"י ז"ל דלא הזכיר סמיכה בפסוק דכמשפט משום דתפס כהך תנא דת"כ דדריש סמיכה מראש העולה משום דכמשפט מיירי בציבור ואפשר לומר דלא נחית הרב ז"ל אלא לפרש דעת רש"י ז"ל שבגמ' אפי' שאין זה דרכו דכבר פירשוהו התוס' שם

פרשת ראה כצבי וכאיל שאין קרבן בא מהם פי' משו' דבעי למפטר פסה"מ מן המתנו' דלא תימא כיון דמכח קדשים קאתו יהיו חייבין בהן וכו' רבים תמהו דהוא הפך משנה ערוכה בחולין ריש פ' הזרוע בחולין אבל לא במוקדשין ולעד"ן משום דהא דפי' רש"י לפוטרו מן המתנות הוא ברייתא שנוייה בפ"ב דבכורות דף ט"ו ולהאי תנא לא דריש מיעוטא דקדשים מאותם כתנא דמתני' אלא מפיק לה מהכא וכונתו היא דלא תימא כיון דמכח קדשים קאתו ואית לן ק"ו מחולין דפטרי מחזה ושוק ואפ"ה חייבין במתנות כמבואר במתני' שם קמ"ל כצבי וכאיל דאדרבה נהפוך הוא כיון דיש בהם צד קדושה דחייבין בגיזה ועבודה פטורין מן המתנות אך הא ק"ל מאי דכתב רש"י ז"ל שאין קרבן בא מהם בשלמא לגבי טומאה וטהרה א"ש דאינן בני קרבן אינן נזהרין בטומאה אבל גבי מתנות אדרבה כיון דאינן בני קרבן דהוו חולין חייבין במתנות ואפשר משום דכף הדמיון מורה דיש שווי דומה לצבי ואיל לכך נקטיה

פרשת והיה כי תבוא ולא נתתי ממנו למת וכו' עיין מה שהק' הרא"ם ז"ל על הרמב"ן ז"ל ולעד"ן דכונת הרב ז"ל להשיג על רש"י ז"ל שהביא הך דרשה לעשות לו ארון ותכריכין בסתם אפי' טהור דמשמע מניה דוקא למת הא לחי מותר וזה אינו דכיון דהוא טהור לא ניתר אלא לאכילה וראיה לזה מהך דספרי דהשיב ר"ע לר"א דא"כ אפי' לחי אסור ומעתה מה שפי' אחרים דר"ל אף למת שהוא מצוה וכו' הוא נסתר מתשובת ר"ע ולכך הביא ברייתא דספרי אחר מה שהביא פי' אחרים עוד הביא ראיה מהירושלמי דקאמר אף לחי אסור ומעתה מה שהק' הרא"ם ז"ל על דמיירי במעשר טמא הוא תמוה דא"כ מאי קאמר אף לחי אסור ומוכרח דאיירי במעשר טהור והיינו דתמה היכי שייך לומר דסך הוא למת כיון דטהור הוא וכבר התודה עליו שלא ביערתי בטמא וכיון שסך בו המת כבר נטמא במת והרא"ם ז"ל תפס עליו בזה דכיון דמיירי בטמא וכולי ולפי מ"ש מבואר דלא שייך לומר דמיירי בטמא והיינו דסיים בדבריו הך דפ' הערל דמפרש דמיירי בטמא ולכך קאמ' ליקח לו לחי מותר אבל למת אסור אבל כשתירץ לו ממנו מגופו חידש לו דליקח לו ארון מותר דדוקא מגופו הוא דאסור ומוכרח מזה דמתני' דקתני לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין הוא מיירי בטהור ולכך נדחק לפרש דהתנא פי' כר"א ולכך. כתב לא נתתי לאוננים אחרים להנצל מקושיית ר"ע דאף לחי אסור לכך כתב דעיק' הוידוי הוא לאוננים אחרים מפני שאמר קרא לא אכלתי באוני דמשמע דוקא אנינות שלו לכך אתא קרא אחרינא לא נתתי ממנו למת ר"ל לאונן של מת כל דהו אפי' דלאו דידיה ויהיה פירוש למת לגופו או לאוננים של מת ועיין להתי"ט ז"ל מה שהק' כנראה שלא ראה דברי הרמב"ן הללו אבל התוס' פי' לפי המסקנא דממנו מגופו לאו למימרא מגופו דוקא אלא מגופו נמי וכ"כ הר"ש ז"ל בסוף מע"ב ע"ש

ומ"ש הרא"ם ז"ל דר"ע דאמר אם למת אסור כיון דלמת אסור לחי נמי אסו' אינו נ"ל דא"כ לימא דקרא דלמת להכי הוא דאתא דלחי נמי אסור לאפוקי מס' הרמב"ן ז"ל כיון דלא מקיים ביה קרא דואכלת ועוד אמאי סיכה מותרת כיון דגלי קרא דלמת אסור ה"ה לחי ולומר דדוקא סיכה כיון דעדיין טמא הוא לא קרינן ביה ואכלת אבל ליקח בו ארון כיון דנתחלל והוי מעשר שפיר קרינן ואכלת דשייך ליקח בו דבר אכילה א"כ מאי מק' הגמ' ואימא ליקח לו אדון לימא אנא ס"ל כר"ע ועוד מאי ק"ל לר"ע למת למ"ל לימא אתא לסיכה אלא ודאי מיירי בטהור ודקאמ' אם למת אסור הוא בתמיה אם אתא ללמד למת הוא דאסור למ"ל דהא לחי נמי אסור כיון דהוא טהור וכ"ש למת דהוא דרך בזוי מצוה

גם מה שהק' על פי' אחרים מהגמ' לא ראה שהם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מע"ב ע"ש ולעיק' הקו' נ"ל דל"ק דע"כ לא אמרו שהוא מצוה אלא גבי ארון ותכריכין דלא סגי בלא"ה אבל גבי סיכה דאינו אלא דרך כבוד לא הוי מצוה והוצרך לפי' זה לתרן קו' ר"ע על ד"א דהוי כ"ש

ומה שתירץ על קו' הרמב"ן ז"ל דאיירי בטמא בטמא לענ"ד לא משמע הכי מהרמב"ן ז"ל אלא דאיירי בטהור דהא לא קאמר מע"ב שנטמא והיינו דאמ' בתר הכי ובגמ' פ' הערל קאמר שנטמא וכו' וכונת קושייתו כיון דהוא טהור היכי שייך לומר דנתן ממנו למת כיון שכבר התוודה לא ביערתי ממנו בטמא בודאי לא נתן ממנו למת ול"ק מה שהק' בתר הכי דאמאי לא הק' על היתר הסיכה דכיון דטהור הוא שפיר הוא לסוך וראיה לזה דהך ר"א דירושלמי קאי אדרשה דלא נתתי ממנו למת ומסיק דמיירי בסיכה שהוא מותר לחי ומזה למד ר' סימאי דהובא בפ' הערל דכיון דמסיק דמיירי בסיכה א"כ מיניה נשמע דשמן טמא מותר לסוך אותו ולא קאמר הך דינא בירוש' דכיון דאיירי בטהור ליכא חידוש ומה שתירץ הרא"ם ז"ל דאיצטריך לטמא וטמא דלא נפיק מלא ביערתי ק"ל דא"כ מנ"ל לומר דלחי מותר לימא דאיצטריך למת לגופיה דאפי' טמא בטמא אסור אלא ודאי קרא דלא ביערתי כולל כל מידי דטמא ואפי' אחד מהם טהור גם מה שתי' מהרש"א ז"ל בגמ' כיון דלחי מותר לא הוי ביעור ולכך איצטריך למת וכו' אינו מובן דלא ידעינן דלחי מותר כי אם אחר קרא דלמת. ע"כ נ"ל עיקר כמ"ש דהירוש' מיירי בטהור לכך הק' הרמב"ן ז"ל שפיר דאי בטמא לק"מ דאיצטריך למת לגלויי דלחי מותר ודו"ק: תם ונשלם אברהם יגל. שבח והודאה לאל.