אברהם יגל (על השולחן ערוך) פה

ר"י דלפ"ז הוי ר"ז ור"פ פלגי דהא ר"פ ס"ל דהיכא דלא מהדר אפיה אף דלית ביה אוגנים הוי שלו וז"א דכבר כתב הרא"ש ז"ל דר"פ ור"ז לא פליגי וראיה לזה ממ"ש הרא"ש ז"ל בדעת התוס' בתי' ר"ז בצנא ופירי דאית בה אוגנים וכובא דלית בה אוגני וכו' ולכאורה הוא תמוה דלמ"ל תרי טעמי גם התוס' לא כתבו אלא הך טעמא דהפירות נפרדי וכו' וכיתנא עשוי חבילות וכו' אלא ודאי משום דהוק' לו להרא"ש ז"ל דהא ודאי דהך כובא וכתנא מיירי במיהדר אפיה לגבי כתנא וא"כ היכי קאמר בצנא ופירי אף דמיהדר אפיה לגבי פירי הוי שלו כיון דלא נשתייר והא ר"פ קאמר בתי' הב' דאף דלא נשתייר כיון דמיהדר אפיה לגבי פירי חייב להכריז ולכך קאמר לתרץ זה דר"ז נמי איירי בדאית ביה אוגני ולכך אף דמיהדר אפיה לגבי פירי הוי שלו כיון דלא נתעכבו שם אגב אוגני הרי מבואר דס"ל להרא"ש ז"ל דבכובא נמי בעי' מהדר אפיה נמי ובדוחק י"ל דק"ל להטור ז"ל בהפך כיון דהחלוק בין כובא לצנא לר"ז אלא משום דצנא אית בה אוגני וכובא לית בה א"כ למ"ל להתוס' לומר הך טעמא דעשוי חבילות וכו' אלא ודאי לומר דאף דלא מהדר אפיה לכתנא חייב להכריז משום הך טעמא דמקושרות דע"כ לא אמר ר"פ דבעי' מהדר אפיה אלא בצנא ופירי דנפרדים ודרכן להשתייר ולכך לא מחייב אלא דמהדר אפיה אבל בכובא וכתנא דאין דרכן להשתייר משום דמקושרים א"כ חיישינן דנהפך הכלי ובא לאחוריו וא"ת דמנ"ל להתוס' דאיירי אף בלא מיהדר אפיה וי"ל דהכריחם לזה אמאי לא חילק בצנא גופיה בין אית לה אוגני לאין לה אוגני כמו שחילק ר"פ אלא צ"ל דבא לחדש אף דלא אהדר אפיה ולכך אוקמה בכובא וכתנא והא דהוצרך הרא"ש להך טעמא דאית ביה אוגני הוא משום דכיון דהך דכובא איירי בכל גוונא דחייב להכריז בין מהדר או לא מהדר א"כ גם הך דפירי וצנא נמי מיירי בכל גוונא דהוי שלו וז"א דהא ר"פ ס"ל דהיכא דמיהדר צנא לפירי חייב להכריז ולכך צ"ל דר"ז מיירי בצנא דאית בה אוגני כנ"ל לדעת הטור אף שהוא דחוק דלפי זה להו"ל להרא"ש ז"ל למיסתם בהך דינא כיון דלא דמיא לצנא ופירי וצ"ע

ומעתה מ"ש הסמ"ע דהרא"ש פסק לחומרא הדין דין אמת מדסתם ולא הביא הך דכובא וכתנא כלל וכמ"ש דנפ"ל במכ"ש ודלא כהב"י ז"ל ודלא כה' מע"מ ז"ל מכח הא דכתב. הרא"ש הך מלתא דרב פפא לא פליג ר"ז וכו' וכיון שכן מעתה דברי מור"ם ז"ל בהגהתו בכאן הוא לאין צורך כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כולם מסכימים לדעת אחת דהיינו הך תירוצא דר"ז הוא תי' דר"פ וכאמור ודו"ק

סימן ד"ש סעיף ה' הסבל ששבר חבית של יין וכו' עמ"ש הסמ"ע ז"ל ומ"ש עליו הש"ך ז"ל מלשון הרא"ש ז"ל ולעד"ן דלא יישב כלום כמו שיראה המעיין אך נ"ל משום דסתמא דתלמודא דמיירי בהחזיר לו אחר כמה שווקים וקאמר דאם החזיר לו בשאר ימים והיה לו יין ביום השבירה יתן לו ארבעה ואמטו להכי מק' הרא"ש זל דאף דהיה לו יין ביום השבירה היה לו למוכרו בשוק שבא אחריו דהא אין לומר דמיירי ביש לו יין עד עכשיו בשעת החזרה דא"כ מה היה לו לתלות בהיה לו בשעת השבירה כמו שאומר אבעי לך לזבוני דמשמע אף שאח"כ לא הו"ל יין כיון דביום השבירה דהוא יום השוק הו"ל יין שוב אינו יכול לטעון עוד ולכך מק' שפיר דעדיין יש לטעון דימכור אותו בשוק שבא אחריו אמנם לשיטת הרא"ש ז"ל ניחא דהדבר תלוי בשעת החזרה וכו' ולכך כתב הסמ"ע ז"ל לדינא דאם היה לו יין מיום השבירה עד עכשיו ר"ל ד יש לו יין מהדר ליה חביתא דחמרא והיינו דקדוק לשונו שכ' אם היה לו יין עד הנה וכו'

וליישב שיטת רש"י אפ"ל דהאי דאמר ולא אמרן וכו' לאו איום השוק דשבירה קאי אלא איום השוק דחזרה קאי וה"פ אם מהדר ליה ביומא דשוקא דהיינו קודם שיגיע יום השוק מהדר ליה חביתא כיון שיכול למוכרה ביום השוק ומיירי כגון שהוא יום השוק יום רביעי ומהדר ליה ביום שלישי אבל אי מהדר ליה ביום שלאחריו דהוא יום חמישי מהדר ליה חמשה ועלה קאמר ולא אמרן דמהדר ליה ה' דלית ליה חמרא לזבוני וכולי אבל אית ליה וכו' מהדר ליה חביתא דחמרא דא"ל אבעי לך לזבוני דהשתא לא תקשה קו' הרא"ש ז"ל דאף דאית ליה חמרא ימכרנו בשוק הבא אחריו וכו' דהשתא נמי מהדר ליה וימכרנו בשוק הבא אחריו עם היין שניתותר לו ביום השוק שעבר והרמב"ם ז"ל מפ' כפירש"י ז"ל שכתב והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירין לו שלשה דמשמע דקאי איום השבירה דאי איום החזרה כפי' הרא"ש ז"ל הול"ל איפכא דאם הי"ל יין מחזירין לו ארבעה דהוי כדידיה כשאר יומי כיון שיש לו יין אלא ודאי דקאי איום השבירה כפירש"י זל ולכך כיון שיש לו יין ביום השבירה אינו מחזיר לו כי אם שלשה דאמר ליה אבעי לך לזבוני ואמטו להכי כתב הטור ז"ל על פירש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל דהקו' שהק' הרא"ש ז"ל על פירש"י ז"ל ק' נמי על הרמב"ם ז"ל וזה נ"ל פשוט ודלא כמ"ש הרב ל"מ ז"ל יע"ש

סימן ש"ז סעיף סימן ד"ש סעיף ה'ה' והשאילה לאחר וכו' אם עבר על ציווי חכמים עכ"ל הסמ"ע ולעד"ן דזה מוכרח ודלא כמ"ש הש"ך ז"ל דמיירי כשנתן לו רשות וכו' דהא מדסיים המחבר ואם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה וכו' משמט דרישא מיירי כשלא נתן לו רשות ומ"ש בגמ' דמתני' איירי בשנתן לו רשות הוא דוקא אליבא דאביי דס"ל דטעמא דר"י הוא משום דאין רצוני וכו' אך לדעת רבא דס"ל משום דהאיך לו מהימן לי לא איצטרי' לאוקמא בהכי וכמבואר בגמר' שם ע"ב וגם לשיטת המק' צ"ל דאיירי באם עבר וכולי דדוחק הוא לומר דהומ"ל ולטעמיך ועוד דמאי מק' הש"ס שם לרבא דס"ל מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם מדאצטרי' לשנויי ר' אבא בר ממל בשנתן לו רשות וכולי ולא משני ליה דמ"ה מ"ל הכא וכו' דילמא משום דקושטא הוא דמתני' איירי בהכי משום דאין השואל רשאי וכו' גם לא ראה הש"ך ל מ"ש הרי"ף ז"ל בפ' המפקיד גבי הילכתא דשומר שמסר לשומר וז"ל דהא דאין השואל רשאי וכו' ה"מ לכתחילה אבל דיעבד לא מיקרי פשיעה דהא גבי השוכר פרה וכולי לא מחייב שוכר לשלומי אף על גב דהשאילה לאחר וכולי ע"ש ואי מיירי בנתן לו רשות מאי ראיה מהתם

אמנם מדברי הרמב"ם בפיה"מ משמע דס"ל דלרבא נמי מתניתין איירי בנתן לו רשות אך ממה שהכריח דהא קי"ל שומר שמסר לשומר חייב הוא צ"ע דלרבא לא קשיא כלל וכמבואר בגמ' וכן תפס התי"ט על הרע"ב ולא ראה דהוא תפס לשון הרמב"ם וצ"ע: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם