עבודת הכהן קמז

ולפענד"נ דלר"י דנפק"ל מכל חלב ומטעמא דחזי לאצטרופי ה"פ, דאי לאו דגם ח"ש אסור מה"ת א"א לחייבו עונש בשהשלים לכזית בכדי אכי"פ דאל"כ צ"ל דכשהשלים נתעורר איסור למפרע גם על מה שאכל וזה לא מסתבר לר"י מאחר שכבר אכל בהיתר, ומיושב בזה מה שהק' רבים על לשון איסורא הוא דקא אכיל דלא הל"ל רק כיון דחזי לאיצטרופי אסור ותו לא ולפמ"ש איש דה"פ כיון דחזי לאצטרופי לחייב עונש כשהשלים ע"כ ח"ש שאכל באיסורא קא אכיל, ולפי"ז כ"מ שנאמר איסור אכילה המכוון בו תרתי כזית לעונש וח"ש לאיסור, א"כ היכא דנתבטל העונש ליכא איסורא בח"ש דאתי מיני', כמו בשבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה דליתא בעולם במציאות לביאת העונש. משא"כ ח"ש דעלמא דיש בעולם במציאות שיבא העונש בשיצרף לכזית בכא"פ, וזה דוקא היכא דנתבטל העונש מצד עצמותו כמו בנשרף. אבל סוף יום ז' ש"פ ויוה"כ הא אין בזה רק שאין הזמן מספיק לצרף, ואין המניעה מצד האיסור ועד רגע אחרונה יש איסור לא יאכל חמץ שהוא כזית לעונש וח"ש לאיסור ומיושב בזה קו' הגרעק"א בתשו' (סי' קנד) להרמב"ם דבמפרש כזית אסור בח"ש דא"כ איך יהלום הא דשבועות (כח) בשבועה שלא אוכל מככר זה יעוי"ש, ומקו' זו הוציא לח"ש בסוף ז' ש"פ דמותר ולמ"ש לא דמי כלל כמובן למעיין. ועפי"ז י"ל דשפיר כ' הרמב"ם איסור ח"ש בחמץ מלא יאכל חמץ, כיון דמקור איסור ח"ש הוא מדחייב עונש בכזית בכא"פ, א"כ איסורו מקרא דאוסר אכילה, והכא בה' חמץ הוא מקום הראשון בס' היד מאיסורי אכילה כ' מקורו של איסור ח"ש ומיושב ב' קו' הכ"מ וזה דעת המ"מ שם שלא העיר כלום, ולפי"ז לית כאן לתא דדרשינן טעמא דקרא מה שהובא לעיל, שאין זה טעמא, רק הוכחה דח"ש אסור וממילא כל ח"ש אסור זולת היכא דנתבטל העונש, ויש להעיר מתו"כ פ' (צ"ו) במקום קדוש תאכל מנין אפי' מקצתה ת"ל תאכל אפי' כ"ש, והוא כעין ד' רמב"ם ממש וגם בזה יקשה לר"י למה בעינן ריבוי. אמנם י"ל דהתם לאו הבא מכ"ע הוא עשה ולא דמי לכל חלב ולא ילפינן מיני', ויש להאריך עוד בכ"ז טובא רק שאכ"מ מאפס הפנאי. אמנם לדינא נראה כמו"ש דברי ידידו ש"ב בא"א הדוש"ת ומברכו בברכת אברהם זקהיים