אבני שיש חלק א קנב

עוד שמעון ליכנס לביתה כבראשונה שתצא מבעלה בלא כתובה, אין התראה זו חשיבא קינוי, חדא שאין זו לשון קינוי דבעי' שיאמר בלשון קינוי אל תסתרי עם איש פלוני וכל ששינה הלשון כגון אל תדברי עם איש פ' או לא יהיה לך עסק עם פ' אינו קינוי כמ"ש מהרי"ו שאלה ח' הביאו מור"ם סי' קט"ו ס"ח וכמו שמבואר בסימן קע"ח, ומה גם שלא תלה הדבר בה אלא בשמעון שאם יוסיף ליכנס וכו', ועוד שבעלה מצוי עמה ואינו חושדה עם שמעון ובכגון זו לא אמרו שב"ד מקנין לה כדאיתא סימן קע"ח סי"ח ובהרמב"ם פ"א מהל' סוטה הלכה יו"ד יע"ש

ועוד אפילו אם היה קינוי גמור מה יועיל קינוי בלא עדי סתירה ואפילו העד שהעיד שהיה בעלה שכור ישן בזוית אחת והאשה ושמעון בזוית אחרת וכו' לא מקרייא עדות סתירה כיון שבעלה עמה בבית אולי ישן הוא ויקץ, הרי אין כאן אפי' עד א' בסתירה, ודברי דודה לא מעלין ולא מורידין אפי' אם היה מעיד בדבר ברור דפסול להעיד בין לזכות בין לחובה, והודאתה שע"י יסורין אינה הודאה אפי' אם הודית שנבעלה ברצון ואם אומרת שנבעלה באונס אפי' היתה הודאתה שלא ע"י יסורין נאמנת במגו דלא היו דברים מעולם כמ"ש מור"ם סי' קע"ח ס"ב ואפי' להי"א אבדה מגו שלה וכו' היינו מחמת שנתיחדה ברצון משא"כ זו שתפסה הגוי והכניסה להאלדרא'ז ואפילו בעיר מקרייא אנוסה דאף דנימא דפתח האלדרא'ז שכיחי עוברים ושבים. ודאי לא תפסה עד שראה שבאותה שעה לא היו עוברים ושבים ובפרט באשמורת הבקר, ומה שלא צעקה נימא דשלף חרבו ואמר לה אם תצעקי וכו' כדכתב הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הלכה ב' ועיין תשובת חכם צבי סי' קמ"ו בראיות ברורות דמשכחת אנוסה אפי' לא צעקה בעיר, באופן שכל אותם אומדנות אינן כדאין לאוסרה, ופוק חזי להרב מהריט"ץ בסי' קצ"ב בדבר מכוער יותר באשה שיצא עליה שם רע שהיא מזנה עם העצים והאבנים ושהיא מזנה עם הגוים והלכה מאליה לבית הגוי החשוד וסגרו הדלת בעדם ושהתה עמו זמן רב וכשיצאה יצא הגוי אחריה וחבקה ונשקה בחוץ יע"ש כמה אומדנות וכמה צדדין צדד להחמיר בנד"ז ולבסוף כתב אמנם לבי נוקפי לאסור אשה על בעלה אם לא בדבר ברור יע"ש, ואף העדים שהעידו שראו כריסה מלאה והכירו בה שהיא מעוברת, אין כאן דבר ברור דאפשר מדבר אחר היתה מלאה, אכן בהצטרף לעדות זו עדים שיעידו שראו חלב יוציא מדדיה אמרינן ודאי שאותו מילוי שהיתה כריסה מלאה שהיתה הרה לזנונים שהחלב היוצא מדדיה מוכח שילדה דאם לא ילדה מהיכן בא החלב לדדיה, ודבר זה יכול להתברר ע"פ עדים ולא ע"פ נשים בלבד אלא שהנשים ידחקו דדיה להוציא החלב והעדים רואים ואז תאסר על בעלה ותפסיד כתובתה ולא לסמוך על הנשים שיאמרו ראינו חלב בדדיה

אכן אם הבעל מאמין לאותן הנשים היכא דאין כאן אלא עדות נשים כיון שדעתו סומכת על הנשים ומהימני ליה יוציא ויתן כתובה כדאיתא בסימן קע"ח וקט"ו ז' ולראית האמת חתמתי בערב חג השבועות שנת ומי כעמך כישרא"ל לפ"ק וקים

שאול ישועה אביטבול ס"ט

סימן ק"א

דברי הרב משי"ח אמת, ודינו דין אמת. שזכאי כהר"ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ"ל מהלוה הנז' דאע"ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר"ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר"ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו. ומ"ש בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי'א בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ כמ"ש משי"ח בטעם זה ברוב מבינתו והיא גמרה ערוכה בפ' הגוזל דף ק"ב ע"ב גבי הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא ופירש"י שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב לו המוכר שטר מכירה בשם ריש גלותא אין כופין אותו ריש גלותא לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח דמצי אמר אנא לא יקרייכו בעינא שעשיתם אותי ראש להטיל אימה ולא זילותייכו בעינא שאתם באים לעשות אותי למכור שדות, אבל מיקנא מיהא קני הלוקח אע"ג דכתב שטרא בשם ריש גלותא דמצי אמר הלוקח אנא לנפשאי שקילנא ופנחי'א בעלמא הוא דקא בעינא. הרי אע"ג דכתב כוליה שטרא בשם ריש גלותא כיון דאיכא טעמא דלפנחי'א בעלמא להטיל אימה לא זכי בה ריש גלותא, ולהרא"ש דלא גריס במסקנא ריש גלותא רק בשם חבירו איכא טעמא שלא להשביע את עצמו, וכ"ש בנ"ד דכל השטר בשם המלוה דודאי מ"ש לזכות המלך אינו אלא להטיל אימה ולזרז על הפרעון כאמור. וההיא דסימן ס' ס"ט אינו ענין לנ"ד דהתם שאני שכך היה מנהג הקהל לכתוב ע"ש היחיד כמ"ש סמ"ע, אי נמי דאין דרך היחיד לתלות מעותיו בקהל משום כדי שלא להשביע, משא"כ בנ"ד דשייך טעמא דהטלת אימה וטעם שלא להשביע וכמ"ש משי"ח ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה ולזרז על הפרעון ודברים פשוטים הם ולא הוצרך משי"ח להאריך בדבר פשוט אלא להוציא מלב מי שמדמה נ"ד לההיא דסי' ס' והחשיבו ממון המלך להפקיע שעבוד הלוה דלקושטא דמלתא אין מקום פיטור ללוה הנז' מלפרוע השטר ממ"נ אי ממונו של מלוה הוא אפי' אי כתב השטר כולו בשם המלך וכתב בפירוש שזיכהו למלך לא קני ליה המלך דקי"ל בפ' איזהו נשך דף ע"ב דזכיה מתורת שליחות איתרבאי וגוי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה אפי' מדרבנן יע"ש, ופסקה מר"ן בסי' רמ"ג סי"ד ואי ממון המלך הוא ומעותיו והמלך עשאו שליח לכהר"ש להלוותם ללוה הנז' הא קי"ל בסי' קפ"ח דאין ישראל נעשה שליח לגוי וכיון דמלכא ליתיה בכלל שליחות ואין כהר"ש הנז' נעשה שלוחו לזכות בקבלתו לישראל חבירו ולעצמו הוא דקנה אותה הלואה וכי הדר והלוה המעות להלוה הנז' משלו הוא דהלוהו דמטעם זה גבי רבית חשבינן כהאי גוונא כאלו הם מעותיו והוא ניהו דקא שקיל רביתא כדאיתא בפרק איזהו נשך ופסקה מר"ן ביו"ד סי' קס"ט יע"ש

וגדולה מזו כתב מהר"ם אלשיך שאלה א' והביאו הש"ך בסי' ע"ד ס"ק קס"ג בראובן שלוה מעות מתוגר ומצאו שמעון ואמ"ל תנם לי ואני אעלה לתוגר הנז' רבית כדרך שאתה מעלה לו וכן עשה והיה שמעון נותן הרבית ליד התוגר בחושבו שהוא שליח ראובן וכשמת התוגר נחלקו ראובן ושמעון מי יזכה במעות הנז', והשיב