אבני נזר יורה דעה פה

[ובתרומת לחמי תודה מבעיא בש"ס מנחות (דף ע"ז:) משום דאיתקש לתרומת מעשר] אבל בחזה ושוק פשיטא דאין בה מיתה וחומש. וא"כ אין שני איסורין מצטרפין: סימן פז א) במס' ע"ז (ס"ח:) אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דסבר נטלפ"ג אסור ולית הלכתא כוותי' אי משום דקסבר נ"ט לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. וי"ל הא דרב סבר נ"ט לפגם אסור היינו דבכל מקום נטלפ"ג אסור. או דוקא בשרצים נ"ט לפגם אסור משום דחידוש הוא. אמנם מדברי התוס' פסחים גבי קדירות בפסח ישברו משמע דבכל מקום ס"ל לרב הכי עיי"ש. ואין לומר דדוקא גבי חמץ דאפי' נוקשה אסור ופרש"י דאינו ראוי לאכילה ודומה לשרצים. דז"א דהא כתבו התוס' ריש פסחים דלאחר זמנו אינו אסור נוקשה אפי' לר' יהודה: ב) אמנם לפי דעת הרשב"א בתה"א דקדירה שאינו בת יומא אינה נפגמת מאכילת גר אלא משום שנתבטל ברוב. וטעמא אינו אוסר כיון שהוא לפגם. א"כ לרב דס"ל מב"מ לא בטל. שוב אין ללמוד מגיעולי נכרים דע"כ הי' צריכין להגעיל משום מינו שנשתמשו בו עכו"ם. וע"כ לומר דדוקא בשרצים אוסר רב: ג) עוד נראה להביא ראי' לזה דהא מאן דס"ל נטלפ"ג אסור ס"ל דקדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא ובסרוח מעיקרא אף הוא מודה דמותר. ופירש"י משום דלא תל מעולם ולא חל עליו איסור וה"ה בבב"ח דמותר. וא"כ דגים שעלו בקערה אמאי אסור לאוכלם בכותת לרב נהי דנ"ט בר נ"ט אסור מ"מ יהי' ניתר משום נ"ט בר נ"ט לפגם דאי אפשר דלא פגמה פורתא. אלא ודאי דבכל מקום נ"ט לפגם מותר ובת יומא לא פגמה כלל. ע"כ אוסר דגים שעלו בקערה. והא דאוסר נ"ט לפגם הוא רק בשרצים משום דחידוש הוא. ותו לא מידי: ד) כתב הרא"ה בבדה"ב דאם נפגם מחמת שנשתנה שוב אינו חוזר ונאסר דעפרא בעלמא הוא. וקשה לי קורט של חלתיח אמאי אסור נהי דחורפי' מחליא לי' לשבח. מ"מ כבר הותר פעם אחת. והרי הרא"ה כתב דקדירה שאינה בת יומא הבליעה נפסל מאכילת גר. וצריך לחלק בין הפגום מחמת עצמו בין הפגום מחמת הקדירה כמ"ש התוס' בפרק כ"ש גבי קדירות בפסח ישברו: ה) הנה הרמב"ם (פט"ז הט"ז מהמ"א) פסק בשאור של חולין שנפל לתוך העיסה ואח"כ נפל שאור של תרומה דאסור. וצ"ל הטעם משום דראוי לחמע בה כמה עיסות. וק"ל דהא ר' שמעון ע"כ לית לי' האי סברא. וע"כ לומר כן דאל"כ מה הוכיח הש"ס דר"ש סובר השביח ולבסוף פוגם אסור מדאוסר נפל של תרומה תחילה: ו ונראה דהנה צ"ל מה הוכיח הש"ס דר"ש סובר השביח ולבסוף פוגם אסור מדאוסר נפל של תרומה תחילה. דילמא הטעם משום דראוי לחמע בה כמה עיסות אחרות. ובנפל חולין תחילה הוי זה וזה גורם לגבי חימוע עיסות אחרות. משא"כ בנפל של תרומה תחילה כבר נאסר ואח"כ ג"כ נשאר בו גופו אלא שנתבטל. והמרדכי כתב גבי יבמה שרקקה דם דהיכא שההיתר בא לעולם בתערובת אינו יכול לבטל. והכא כיון שמתחלה נאסר ונעשה כולו אסור לשיטת ר"ת אינו יכול ליבטל אח"כ. ועיין בחוו"ד (סי' ק"י). וצ"ל דמזה גופי' הוכיח הש"ס דהשביח ולבסוף פוגם אסור שהרי נוטל"פ הוא ג"כ מטעם ביטול וכסברת הרשב"א הנ"ל. אבל לפי האמת יוכל להיות דר"ש מודה לסברת הואיל ויכול לחמע. והא דמתיר הוא משום זה וזה גורם. ודו"ק. וכל זה לשיטת הרמב"ם: ז) אמנם בדברי הגמ' עצמו י"ל דר"ש ע"כ לית לי' טעמא דהואיל ויכול לחמע בה כמה עיסות. והיינו דהוכיח הש"ס מחומץ שנפל לתוך גריסין. דאם מוקמת לה בהשביח ולבסוף פוגם דהיינו בנפל לתוך גריסין צוננים וע"כ דבצונן משביח. א"כ אף כשהוא רותח יחשב לשבח שכיון שראוי שיהא לשבח ע"י שיצטנן וכיון דלית לי' האי סברא ע"כ טעמא דנפל תרומה תחילה משום דסובר השביח ולבסוף פוגם אסור: ח) ובזה יתיישב נמי דהא דעלה בתיקו אם בהשביח ולבסוף פוגם נמי פליגי. והקשו בתוס' שהרי לקמן אפשיט דבהשביח ולבסוף פוגם מודה. ולהנ' ניחא די"ל כיון דבפגום מעיקרא נמי פליגי דטעמא דר"ש משום דראוי לחמע ובנפל חולין תחילה מותר משום זה וזה גורם. משא"כ היכא דנפל תרומה תחילה דכבר נאסר ואי אפשר להתבטל ואף עכשיו אינו פגום. ודו"ק. משא"כ בהשביח ולבסוף פוגם דכיון דנפגם הוי כמאן דליתא ודו"ק: סימן פח ב"ה. לכבוד אחי וחתני הרב החריף הבקי מו"ה מאיר נ"י: א) אשר הוקשה לך על דברי הרמב"ן (פ"ה דע"ז) הביאו הר"ן. שהביא ראי' דכלי שני בולע אעפ"י שאינו מבשל. מקערה שבולע ע"י מליחה אף שאינו מבשל מדאינו חייב במולח בשבת משום בישול. ותמהת דאף אם יש בהמולח כח בישול לא עדיף מבישלו בחמי טברי' דפטור משום שאינו תולדות האור: ב) לדידי לק"מ דבשבת (ל"ט.) בישל בחמה שרי דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מיחליף דנגזור הא אטו הא ובתולדות חמה גזרינן אטו תולדות האור עיי"ש פירש"י. ומבואר דתולדות חמה נמי אין דרך בישול בכך. שאם הי' בו דרך בישול ואעפי"כ אי לאו גזירה הי' מותר משום שאינו תולדות האור. למה לי' לרש"י לפרש בחמה משום שאינו דרך בישול. תיפוק לי' דבלא"ה מותר משום שאינו אור ותולדתו. כמו תולדות חמה שהי' מותר אי לאו גזירה אף שדרך בישול בכך אלא ודאי גם טעם תולדות חמה שאינו דרך בישול ופשוט. וזה טעם חמי טברי' ג"כ משום שאינו דרך בישול אלא באור ותולדתו. ועיין אגלי טל (מלאכת אופה ס"ק מ"ד). וזה בבישול. אבל המולח שודאי דרך למלוח מלוחים וטעם מליח ומבושל משונים זה מזה ויש טעם במליח שאינו במבושל. והרוצה לאכול מליח ע"כ עושה כן שנא בתולדות האור אם תאמר שיש במולח כח בישול יתחייב: