אבני נזר יורה דעה ו

חונק עליו הדמ"ר כלל. דראיית התבו"ש ראי' חזקה. דהטעם דהדגמ"ר חולק על התבו"ש (בסי' י"ג) הוא משום דס"ל דקיי"ל כרשב"ג ולרשב"ג כל ששהה ח' בבהמה ודאי אינו נפל. ומבואר ביבמות (דף פ':) דלרשב"ג הטעם דאף דהוא בן ח' אמרינן בן ז' הוא ואשתהי עיי"ש. ובבהמה דלא איפשטא בגמ' אי יולדת לשבעה. וכיון דלא איפשטא הוא בדאורייתא לחומרא. ונקטינן דאין יולדת לשבעה. וליכא למימר אישתהי. וא"כ אף לרשב"ג לא מהני ח' ימים עיי"ש בתבו"ש: ג) ולי נראה עוד להוסיף על דבריו עפ"י דברי הירושלמי יבמות פרק החולץ. וב"ר (פרשה י"ד) דכתיב וייצר שתי יצירות אחת ליולדת לשבעה ואחת ליולדת לתשעה נמצא לפי דברי הירושלמי הא דאמרינן דבאדם יולדת לשבעה נשמע מקרא דוייצר והנה האי קרא דוייצר שתי יצירות הוא דוקא באדם כמו שדרשו בברכות (דף ס"א.) שתי יצירות אחת ליצ"ט ואחת ליצה"ר וזה לא קאי רק אאדם עיי"ש אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר וכו' עיי"ש. כמו כן דרשא זו היא רק אאדם. ואין לומר דמאן דס"ל דוייצר קאי לדרשת ש"ס ברכות הנ"ל לא ס"ל להא דירושלמי כאן דאצטריך לי' האי וייצר לדרשא אחריתי. זה אינו דהא אמרינן בסנהדרין (דף ל"ד.) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ושפיר נוכל למילף גם יולדת לשבעה מהא דוייצר. וזה דוקא באדם. ושפיר נפשוט האי בעיא מהא דירושלמי. דבהמה אינה יולדת לשבעה. וכל היכא דלא איפשטא בגמ' ואיפשטא בירושלמי נקטינן כירושלמי ד) והראי' דכהאי גוונא נקטינן כירושלמי מדברי הרמב"ם (פרק י"א מהלכות תרומות הלכה ז') שפסק דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות. ובגמ' דידן הוא בעיא דלא איפשטא. והגם דהכ"מ כתב דהוא בעיא דאיפשטא. מהא דאמר רבא ותסברא וכו' והאי לאו בר מהילא הוא. אבל דבריו תמוהים אצלי דמשם מוכח רק דלא מעכב את אביו כיון דלאו בר מהילא הוא. אבל דהוא עצמו לא יחשב ערל זה לא נשמע כלל. אך דברי הרמב"ם נובעים מירושלמי פרק ר"א דמילה דמסיק שם דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות. וכיון דלא איפשטא בגמ' דידן ונפשט בירושלמי נקטינן כירושלמי ובזה ניחא דברי הרמב"ם שכתב שסכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה. נראה מתוך דבריו דליל ח' אסור. וקשה דהא בגמ' דידן מוכח דאי ערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות גם בליל ח' לא הוי ערלות. מהא דפריך אלא זכריו דליתניהו בשעת עשיי' ואיתניהו בשעת אכילה היכי משכחת לה וכו'. ואי נאמר דבליל ח' אסור שפיר משכחת לה דנולד ז' ימים קודם פסח וע"פ הי' ביום ז' ולא עכבו. אבל בליל פסח בשעת אכילה הוא ליל ח' ואסור. אלא ע"כ דאי ערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות גם בליל ח' מותר. וקשה על הרמב"ם אך להנ"ל ניחא דהרמב"ם הוציא דינו מירושלמי. ובירושלמי שם איתא דבליל ח' אסור]: ה) נחזור לענינינו דנקטינן דבהמה אין יולדת לשבעה דנפשט מהא דירושלמי) והוי דברי התבו"ש נכונים מאוד דלא מהני ח' ימים. (ובזה יופשט גם ספיקו של התבו"ש דאם אנו רואין דחי ז' ימים האם נוכל לומר דנפשט האיבעיא דיולדת לשבעה כיון דהיא איבעיא דלא איפשטא. ולפי מ"ש בשם הירושלמי דנפשט דאין יולדת לשבעה שוב לא יועיל מה שאנו רואין שחי ז' ימים נגד קבלת חז"ל]. וגם הדגמ"ר אין חולק עליו ו) ו) אך בגוף הדבר ליכא למיחש לאמירת הגוי דלא כלו לו חדשיו. כמו שכתב התבו"ש בעצמו דמשום הכי לא הביאו הפוסקים דין זה. דמשום שאין שכיח לידע זאת רק באדם דידעינן בבירור דלא בא עלי' קודם אבל בבהמה האם אמר הגוי שלא זזה ידו מתחת ידה שידע בבירור שלא עלה עלי' זכר מקודם. [אמר המגיה לא זכיתי להבין. הלא באם אמר שראה שעלה עלי' זכר לפני ח' חדשים סגיא דבהמה מעוברת אינה מקבלת זכר כבש"ס בכורות (דף ח':) והא קמשמשי שמושי ובפירש"י שם ועי' ביצה (דף ז':) הוי עובדא ועברה אמצרא. ואף אם עכשיו יאמר הגוי שלא זזה ידו מתחת ידה אינו נאמן דהא אין עכשיו בידו: דברי מחו' אוהבו הדו"ש הק' אברהם. סימן ד ב"ה ועש"ק תצוה שלום לכבוד מחו' ש"ב הרב המאוה"ג שלשלת היוחסין מו"ה גוטמאן נ"י האבד"ק קיעלטץ. א) הגיעני מכתבו. בדבר איש אחד שמזמן כביר הי' שו"ב. ומאז לא עסק בעסקי שו"ב. ועתה הלך מחדש לעיר אחת ונטל קבלה מדיין אחד. וירד לאומנות שו"ב הקבוע בכפר אחד. מה דינו של שו"ב הזה. ואם מותר לאכול מזבחו. ב' הנה הדין פשוט שהשו"ב גרע מעני המהפך בחררה שנקרא רשע. וכ"ש שהוא גזלן ממש שגוזל זכות שו"ב האחר. וממילא אסור לאכול מזבחו. משום שלא להחזיק ידי עוברי עבירה. וזה לכל הפוסקים. ויותר מזה להרמב"ם מאחר שהוא מומר לגזילה צריך לבדוק לו סכין. ובש"ע שני דיעות. והתבו"ש והפרמ"ג פסקו כהרמב"ם לפסול שחיטתו גם בדיעבד בלא בדיקת סכין: ג) מלבד זה במומר אוכל נבילות לתיאבון פסק בש"ע דלא אמרינן בי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. ולדעת הרמב"ם גם במומר לשאר עבירות כן. וגם בזה פוסק הפרמ"ג כוותי'. וזה שזמן כביר לא עסק בעסקי שו"ב יוכל להיות ששכח ואבד חזקתו ואף שזה לקח קבלה מדיין אחד. עיין בריטב"א ריש פ"ב דר"ה דאף דעד א' נאמן באיסורין מכל מקום להכשיר ואיש להחזיקו בחזקת כשרות צריך שני עדים. וכן כתבו הפר"ח והתפארת למשה סימן קי"ט וכוונו לדעת קדוש הריטב"א ז"ל ריש פ"ב דר"ה הנ"ל. וא"כ כתב קבלה מרב אחד אינו מועיל רק משום החזקה רוב מצוין אצל שחיטה מומחין וחומרא היא שהצריכו קבלה. ומתחילה כך היתה התקנה