אבני נזר יורה דעה תקו

קי"ל כרבה י"ל משום דילפינן מפסח שני כקושית אביי ולא קי"ל כתשובת רבה שאני התם דעבדי לי' צבור בראשון. ועוד דהתם השתא באמת רק יחיד טמא. אבל בנ"ד דהחיוב על הכל בשוה וכיון דעל כולם א"א שיחול החיוב גם על יחיד אינו מוטל כמו שפרש"י שם דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר. ה"נ מצות ישיבת א"י יחד לכל ישראל נאמר. ונ"ד עדיף טובא מהתם כנ"ל: נד) והא דהכל מעלין. היינו משום דמ"מ העולה שוב מקיים המצוה דישיבת א"י ושוב לא שייך לומר כל מילתא דליתא בצבור ליתא ביחיד מתרי טעמי. חדא שאם כבר הי' כל ישראל בא"י לא יהי' עוד שום שבועה עליהם דאין איסור רק על עלייתם בחומה לא שכבר הם בא"י. ועוד דבהוריות (ג') ובהוראה הלך אחר יושבי א"י דהתם איקרי קהל ולא יושבי ח"ל עי"ש. וא"כ לא שייך לומר כל דליתא בצבור יושבי ח"ל ליתא ביחיד יושבי א"י. דאדרבא הם ציבור נינהו ויושבי ח"ל נחשבין יחידים. ע"כ מקיימים המצוה כשהם שם. וע"כ הכל מעלין לא"י אף דהשתא אינו חובה לעלות דומיא דהכל מעלין לירושלים אף דאינו חובה לעלות לירושלים כלל לא בזה"ז ולא בזמן הבית מ"מ כיון דיש מצוה לדור שם יותר מבשאר א"י מעלין. ה"ה בעלי' לא"י כיון דסוף סוף כשיעלו יהי' דירתם שם מצוה שלימה: נה) ובזה נבין דברי רמב"ן עה"ת פ' לך בפסוק מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען וז"ל וכבר טעו בה המפרשים טעות אחרת שאמרו שאין דין היושב בח"ל להוציא האשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה ולא שישא אחרת ואין הענין כן. אבל הכוונה לומר שאם הי' עם אשתו בח"ל ולא ילדה ובא לא"י שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ אולי בזכות הארץ יבנו עכ"ל. וכ"כ הרשב"א והריטב"א ביבמות. אך כתבו בשם הראב"ד שאם הי' בא"י ויצאו אז תולין בעון חו"ל עי"ש. ולדברי כולם אם הי' תחילה בחו"ל אין תולין בעון חו"ל ולמה כשיצאו תולין. אך להנ"ל יובן בטוב דכשהי' תחלה בחו"ל אין עליו עון כלל במה שאין עולה. ומ"מ אין ראי' מכאן כי בהרא"ש איתא טעם אחר. דכיון שכל הדרים בח"ל יש להם בנים איך נתלה לזה בעון חו"ל. ורק אם הי' בא"י והלך לח"ל שזה אינו כולל בכל אדם תולין בזה. אך נראה יותר שכוונו למ"ש דאין עון כלל במה שאינו עולה. ומה שהצריך הרא"ש לטעם זה. יש לומר דס"ל להרא"ש כעין עובדא דמלאכא ור' קטינא במנחות במצות ציצית דכשאינו לובש טלית בת ארבע כנפות ופטור מציצית בעידן רותחא ענשינן על שלא לבש כדי לקיים מצות ציצית. ה"נ כל יחיד אם יעלה לבד יהי' מצוה שוב העלי' כלבישת בגד בת ד' כנפות כיון דאח"כ יהי' מצוה אך גם בזה יש לדון דא"כ שוב יהי' חיוב על הכל כדי שלא יענשו בעידן רותתא. ויש לדחות. וע' ברבינו יונה בשערי התשובה ודו"ק: נו איברא א דכל זה הוא רק כשאין לו רשות מהממשלה לעלות. אבל אם השיג רשות לעלות ולהתיישב שמה שוב מחויב לעלות דמעתה ליכא הטעם דכל דליתא בציבור ליתא ביחיד שאם יותן רשות לכל ישראל לעלות לא יחשב שעולין בחומה. כי בחומה פרש"י ביד חזקה. גם י"ל כי אם יותן רשות לכולם יחשב פקודה. אף דבאופן זה היינו בלא פקודה ליתא בציבור. מ"מ י"ל בזה. שנקרא איתא בציבור אך זה ברור שאין חיוב לעלות אפי' ברשות רק להתיישב שמה בתוך קיבוץ אנשים מישראל הכשרים. כי באם לאו יצא ח"ו שכרו בהפסדו. כי קיבוץ אנשים כשרים הוא תועלת גדול לקיום כל המצות בכלל וביחוד למצות התלויות בארץ כמובן: נז) אך כל זה לפי דרכינו דאיסור העולה מבבל לא"י לרב יהודה הוא מעשה דבבלה יובאו והשבועה מועלת רק שלא יחשבו דעתם לחזור. אך בהפלאה דהאיסור משום השבועה. ומקרא דבבלה יובאו ילפינן על קרא דהשבעתי שהשבועה שלא לצאת מבבל שלא להניח הקדושה השורה בבבל עי"ש. א"כ בשאר ארצות אין שבועה כלל, ממילא בשאר ארצות יש חיוב לעלות לא"י. אך י"ל דלר' זירא דהשבועה היא שלא יעלו בחומה אין נ"מ בין מבבל בין' משאר ארצות. דאי משום הקדושה השורה בבבל מה נ"מ אם בחומה או מעט מעט. א"ו הטעם דלעלות בחומה הוי כמו מרידה ואף משאר ארצות אסור אך לדעת הפלאה אין לנו ראי' דקי"ל כר"ז. די"ל הא דהביאו הפוסקים דהכל מעלין בזה"ז היא בשאר ארצות מ"מ יש קצת הוכחה דהי' להם לפרש דמבבל אין מעלין נח' אך יש לדחות בהקדם ליישב כל הקושיות הנ"ל על הרמב"ם לפי שיטת הפלאה. דהנה בתוס' כתבו ואע"ג דקרא איירי בגלות בבל בגלות שני נמי קפיד קרא עיי"ש. ואע"ג דכתיב עד יום פקדי אותם והיינו בימי עזרא שאז הי' הפקודה לצאת מבבל. ומ"מ אותן שלא עלו מסברא עדיין הם באזהרה זו ועיין במהרי"ט. והנה י"ל לר' יוסי ביבמות קדושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא ויש להם ירושה שני' אך קדושה שני' קידשה לעתיד לבוא ואין להם ירושה שלישית. א"כ אין ללמוד גלות שני מגלות ראשון דבגלות ראשון כיון דפסקה קדושת הארץ קפיד קרא שלא לצאת מבבל מקום שכינה. אבל בגלות שני דלא פסקה קדושת הארץ. א"י חשיבא מבבל וכיון דקרא בגלות ראשון איירי כדכתיב עד יום פקדי אותם כנ"ל רק שנאמר מסברא אותם שלא עלו נשארו באיסורם דמה לי בגלות ראשון מה לי בגלות שני ולר' יוסי רב ההבדל ביניהם. אך עכ"פ לענין שאר ארצות אין חילוק בין גלות ראשון לגלות שני דבגלות ראשון נהי שפסקה קדושת הארץ לא היתה א"י גרועה משאר ארצות. זה טעמו של שמואל: נט) ואין להקשות דא"כ למה לי' להגמ' לתרץ לר' זירא דההוא בכלי שרת כתיב ושבועה שלא יעל בחומה ולעשות פלוגתא חדשה בינו לרב יהודה ולמה לא תירץ דכשמואל ס"ל דסובר כר' יוסי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא וקדושה שני' קידשה לעתיד לבוא וע"כ אין איסור בגלות שני. די"ל דא"כ יוקשה למה לא עלה ר' זירא עד שראה שעורים בחלום כיון דמצוה דאורייתא לעלות למה ישגיח בחלומות א"ו כרבנן ס"ל דגם קדושה שני' פסקה ואין מצוה בזה"ז בישיבת א"י. ובמצוה דרבנן לא רצה לעשות נגד רבו רב יהודה רק היכי דמסברא כמו קודם כיבוש בימי האבות שהי' מצוה בישיבת א"י. וסברא אינו רק באיש צדיק כנ"ל. ומוכרח דר' זירא סובר כרבנן דגם קדושה שני' פסקה ואין חילוק בין בגלות ראשון בין בגלות זה. והוצרך לתרץ האי בכלי שרת כתיב ושבועה שלא יעלו בחומה: ס) ורב יהודה אפשר דסובר כרבנן שגם ירושה שלישית יש להם דקדושת עזרא נמי פסקה או דס"ל דקדושת יהושע נמי לא פסקה ואין הבדל בין גלות