אבני נזר יורה דעה תקה

מו) ובזה יובנו דברי ר"א בצבאות או באילות השדה אם תקיימו השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר בשרכם כצבאות וכאילות השדה ופרש"י הפקר. ואינו מובן למה ענין זה דוקא ובכל שבועה כתיב כי לא ינקה ד' וממרום שלח עונשן לא לעשות הפקר. ועוד הדמיון בחיות השדה קשה להבין. אך יובן עפ"י המבואר בתיקוני זוהר ששאל ר"א לר"ש אביו מי שמת בין י"ג לכ' שנה באיזה עון מת. והשיב ר"ש עוונותיו ילכדונו את הרשע דנהי שאין השי"ת מעניש אותו. מ"מ מסלק השגחתו ממנו. וכן הוא בכתבי האר"י ז"ל בשער יצ"מ שבס' לקוטי תורה ובס' מחברת הקודש והנה בס' מורה נבוכים כי השגחת השי"ת על האדם באמצעות הדבוק הוא השכל השופע על האדם ובלשון מחקר נקרא שכל ובלשון קבלת חז"ל נקרא נשמה. וזה א"צ ראי' כי הנשמה היא דיבוק אדם להשי"ת כי הוא חלק אלוה ממעל והוא שורה בהאדם. וכ"כ הרמב"ן עה"ת שכפי דבקות האדם שיעור השגחת השי"ת עליו: . מז) מעתה יובנו דברי ר"א כי אף אחר השבועה אין עון על גוף האדם אם אינה מקיימה. כי גוף האדם לא קיבל השבועה. וגם על הנשמה אין עונש אם הסיתה האדם לטוב. והגוף אינו מקבל. מה פשעה ועל הגוף אין עונש כנ"ל. אך עכ"פ הרי נפסק הדבוק שבין האדם לקונו. ממנ"פ אם הנשמה לא קיימה השבועה הרי הנשמה עצמה מרוחקת. ואם קיימה השבועה אלא שהגוף אינו שומע לה הרי הגוף מרוחק מן הנשמה וכיון שנפסק הדיבוק מסולק השגחת השי"ת מעליו והוא הפקר כחיות השדה שאין להם נשמה. וע"כ אין השגחת השי"ת על פרטי בהמות וחיות רק על קיום המין כמ"ש הרמב"ן והרמב"ם והחינוך. כ"כ האדם אם אין הנשמה בו המקרבתו להשי"ת. והיינו דנקט קרא בצבאות או באילות שהוא מורה על סילוק הקדושה היא השגחת השי"ת כדכתיב בבהמת קודש בעלת מום לאחר פדיון. אך כאשר ואכל את הצבי ואת האיל. כי ע"י המום בבכור ומעשר ובשאר קדשים במום ופדיון נסתלק קדושת קרבן ממנה: מח) ואחר שבארנו בס"ד ענין השבועה נשוב למאמר הש"ס האי בכלי שרת כתיב. והנה לכאורה יש להשיב דכמו שצוה השי"ת שלא להוציא הכ"ש מבבל עד יום פקודה. וכמו שהביא ראי' בהפלאה שא"א שהי' נבואה שהרי לקחו אותם לשושן רק צווי הי' אף אם יתנו להם רשות להוליכם לא יוציאום משם והוא משום השכינה שבאה לבבל ויחזקאל ראה המרכבה שם כמו שמוכח מרמב"ם דמביא קרא דבבלה יובאו וגו' ומדמי לאיסור יציאה מא"י ע"כ דקרא דבבלה וגו' גם משום חשיבות בבל. כ"כ מסברא גם ישראל לא ילכו משם. דמה לי כלי שרת מה לי ישראל: מט) אך יש לחלק מאחר דמי שהוא בא"י אסור לצאת חו"ל ואפי' לבבל משום קדושת א"י רק מי שהוא בבבל ג"כ לא יצא משם משום השכינה. והיכא דקאי ליקום. ולפי"ז י"ל דוקא כלים כיון שהובאו לבבל מקומם הוא שם. אבל אדם עיקר הוא דעתו וכיון שדעתו מסתמא לשוב לא"י לכשיוכל. שהדירה שם שקולה ככל המצוות לא נחשב שהוא בבבל. והא קי"ל בהולך ממקום למקום ודעתו לחזור דינו כמקום שיצא משם. וא"ל דכלים נמי דעת האדם להשיבם לכשיוכל. ליתא דדעת האדם לא מהני להכלים (וכן בשבח דעומד לכתף היינו אורחי' ולא חשיב הנחה. מ"מ אם הניח החפצים כדי לכתף חשיב מונח. ודוקא הנחת גופו לא חשיב הנחה כיון שהוא עצמו דעתו לכתף. אבל לא מהני דעת האדם אל החפצים. וה"נ בנ"ד דלא מהני מחשבת האדם לחזור לגבי הכלים] ע"כ אסור להחזירם. אבל האדם מותר לחזור. זה תירוץ ר' זירא: וע"ז השיב רב יהודה כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם וגו' שנשבעה הנשמה שלא יהי' חפצה ורצונה לחזור בלתי פקודה מהש"י. וכבר אמרנו כי שבועת הנשמה מועיל לחפץ האדם כענין דברי רש"י הוריות הנ"ל. ה"נ מאחר שנשבעה הנשמה נכנס חפץ זה באדם וכיון שאין עוד דעתו לשוב שוב דומה להכלים דכתיב בהו בבלה יובאו וגו' ור' זירא האי שלא יעלו בחומה אבל לשוב לא"י בנחת מעט מעט נשאר בהם החפץ והרצון ונחשב שהם עדיין בא"י. ולפי זה נתברר דהא דר' זירא מתיר לצאת מבבל היינו לא"י אבל לשאר ארצות ממנ"פ אסור לצאת. אם תחשוב שהוא במקום שיצא לשם דהיינו בבל. הלא אסור לצאת מבבל ואם תחשוב שהוא בא"י מאחר שדעתו לשוב לשם כנ"ל הלא אסור לצאת מא"י. וא"ש דברי הרמב"ם דפסק כר' זירא. ומ"מ לצאת לשאר ארצות אסור והיינו דשמואל. ובהכי ניחא שהרמב"ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל דזה אין עסק בהלכה. דבאמת האדם עצמו כמו שהוא בגוף לא נצטוה רק שורש הנשמה למעלה ואם האדם הולך בדרך טוב הולך בדרך שמלמדתו הנשמה ואין זה לימוד התורה רק לימוד הנשמה. ע"כ לא הביאו הפוסקים לפמ"ש קרא דהשבעתי באמת מכל המדינות נא) והנה ובכל הגליות. אלא שאין בזה לא ציווי ולא אזהרה שהיא רק שבועת הנשמה בשורשה רק העולה מבבל לרב יהודה עובר בעשה ושבועה מהני שלא יהי' חשיב תיכף שבא לגלות דעתו לחזור וכמ"ש. ומ"מ גם משאר גליות לרב יהודה אם שב נענש להיות הפקר כצבאות ואילות השדה המורה סילוק השגחה. ולפי זה לרב יהודה הא דהכל מעלין בזמן הבית דווקא כמו שפי' רבינו מאיר. וממה שכתבו הפוסקים דאפי' בזה"ז ואפי' לרבינו מאיר עכ"פ הבעל יכול לכפותה ולרב יהודה הלא נענש על עלייתו מוכח דלא ס"ל כרב יהודה אלא כר' זירא. [ומוכח דהא דכתב רמב"ם אסור לצאת מבבל לשאר ארצות אין א"י בכלל. וזה נוסף על ראיות הנ"ל דלמה שכתב לשאר ארצות אין א"י בכלל. דא"כ רב יהודה ושמואל אמרו דבר אחד ותרתי למה]: נב) והנה לפי"מ שבארנו דקרא דהשבעתי קאי על כל הארצות [וכל הגליות] יש ליתן טוב טעם על כל הגדולים שלא עלו לא"י והחבר הודה למלך כוזר ואמר הובשתני מלך כוזר, ובאמת לכאורה הוא שאלה גדולה איך עברו כולם מ"ע ולפמ"ש י"ל דכיון דהשבועה היא על כל הארצות. אלא דיחידים מותרין לעלות ואין השבועה רק שלא יעלו כולם ביחד מ"מ א"א שיהי' חיוב על יחידים לעלות. דא"כ שוב יהי' חיוב על כל ישראל על כל יחיד ויחיד בפ"ע וזה א"א דהכל ביחד היינו בחומה דאסור. ואם ילכו יענשו בסילוק השגחה כנ"ל. וא"ת שילכו זה אח"ז. מי יקדים ומי יאחר. ובכל אחד נאמר זריזין מקדימין. נמצא שעולין הכל ביחד ע"כ אין חיוב על שום יחיד: נג) וגדולה מזה בפסחים (ס"ט:) גבי טמא שרץ דאי כל הצבור טמאין נינהו לא מדינן עלייהו אלא עבדו בטומאה יחיד נמי פטור. ואף דלא