אבני נזר יורה דעה נ

שבבהמה זו לא כפי מנין הרגיל להיות בכל בהמה. וחוששני דאפשר לומר דהרשב"א הוצרך לזה משום דס"ל דטריפות דנעקרה צלע מעיקרה משום החסרון שיש בחוליא מקום הבוכנא ואסיתא. ואי הוה אמרינן דטריפה אפי' בוכנא בלא אסיתא הוה אמרינן דטריפה משום חסרון מקום הבוכנא. וע"כ אפי' נעקרה היתרת לבד טריפה. אבל אי אפשר לומר כן דהא הרשב"א הוא המכשיר בצלע קטנה שנעקרה בוכנא ואסיתא. הרי דס"ל דאין הטעם משום חסרון שבחוליא. דא"כ מה נ"מ בין צלע גדולה או קטנה: יב) ועוד נ"ל להביא ראי' מדברי הרשב"א באותו תשובה שכתב הטעם לשיטת רש"י דיתר אחת כחסר אחת משום דקי"ל כר' יוחנן דבעי רוב משני מקומות. והא אפי' אי הלכה דרוב מצד אחד מטריף. והיינו בחסרים ששה. והרי בבהמה שנמצאו בה ט"ו צלעות אין כאן יתרים רק ארבעה. אך לפמ"ש דבתר בהמה זו אזלינן. וע"כ כיון דיתרים ארבעה הו"ל כאילו חסרים עוד ארבעה ובסך הכל שמונה. נמצא שנעקר רוב מהט"ו צלעות ורוב מצד אחד מגולה ודו"ק: נאום הק' אברהם סימן נט שאלה. לבאר הא דתנן (חולין ע"ו.) בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה. מה הוא ארכובה אם הוא הערקום או הגליד שלמעלה מהערקום. וכבר נחלקו בזה רבותינו האחרונים (בסי' נ"ה). גם לבאר מה שנסתפק בו הרא"ש בתשו' אם נחתכו רגלי' בארכובה גופי' מהו. וזה החלי בעז"ה: א) תשובה. הנה הב"י (סי' נ"ה) כתב בשם הראב"ד דאפי' לעולא שם דאמר ארכובה שכנגדו בגמל ניכר ואם נחתך בפרק האמצעי שלא במקום צומת הגידין כשירה. מ"מ אם נשבר העצם במקום צוה"ג אפי' צוה"ג קיימים טריפה. ובשם הרשב"א ז"ל בתשו' כתב שחולק על זה. והוא בתשו' הרשב"א (סי' תשצ"ו). ומדברי הרא"ה בבדה"ב משמע קצת כדעת הראב"ד שכתב בין ללישנא קמא דר' יהודה בין לל"ב דר"י כל מקום שאלו יחתך טריפה אם נשבר העצם ג"כ טריפה כיון שאינו מעלה ארוכה משמע דבמקום צוה"ג ג"כ טריפה שהרי אלו נחתך לגמרי טריפה ואינו מוכרח]. ודברי הטור הקשה הב"י אהדדי. שבסי' נ"ה כתב ושלא במקום צוה"ג לרב אלפס אם אין עור ובשר חופין את רובו אבר אסור ובהמה מותרת. משמע שבמקום צוה"ג אם נשבר העצם טריפה אפי' לרב אלפס. ובסי' נ"ו כתב שאם נשבר העצם במקום צוה"ג וחזר ונקשר יפה יש אוסרין בלא בדיקת צוה"ג. אלמא דבבדיקה מיהת מיתכשרה: ב) ולפענ"ד נראין דברי הטור פשוטים וברורים דודאי סבירא לי' כסברת הראב"ד דכל שנשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו כיון שחשיב כאלו נחתך במקום ההוא. וא"כ הוה לי' כאלו נחתכו צוה"ג וכדאמרינן בגמ' יאמרו אבר שממנה חי' מוטל באשפה ובהמה מותרת. הרי דחשיב כאלו נחתך לגמרי וכדברי הרא"ה בבדה"ב שכתבנו לעיל. אבל כל שחזר ונקשר יפה דאז מוכח שלא יצא לחוץ. על כן אינו טריפה אם הגידין קיימין (ולפנינו יתבאר בעז"ה כוונת קושית הב"י על הטור] העולה מזה שגם הטור סובר כהראב"ד דאם נשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו טריפה אף שהגידין קיימים: והנה לדעתם נראה פשוט דאם נשבר העצם בגליד שהוא למעלה מהערקום ואין עור ובשר חופין את רובו דטריפה כיון דשם הוא מקום צוה"ג כמבואר בש"ס שם דעלוי ערקומא מתחיל צוה"ג. וכן כתב הט"ז דבגליד מתחיל צוה"ג. אלא אפי' להרשב"א הנ"ל נראה דלדידן מודה דטריפה. דהנה לכאורה קשה על הרשב"א דידי' אדידי'. שהרי בתה"א (דף מ"ט) ובמה"ב שם פירש הא דאתקיף ר"נ אדשמואל (שם ע"ב) יאמרו אבר שממנה חי' מוטל באשפה ומותרת. דהפירוש משום דשם צוה"נ ושמואל ס"ל דאין טריפות אלא למעלה מארכובה שכנגדו במל ניכר יע"ש. ובמה"ב הוסיף לומר דטעמא דרב דמטריף נחתך למעלה מארכובה הנמכרת עם הראש משום דניטל צוה"ג אמרו לא נחתך יע"ש. וא"כ לשמואל דס"ל דלמעלה מארכובה הנמכרת עם הראש כשר משום דסבירא לי' דאין טריפות בניטלו צוה"ג. ואין טריפות אלא בנחתכו הגידין עצמם. אבל בהא מודה לרב דנשבר דינו כנחתך לגמרי וא"כ בנשבר במקום צוה"ג האיך יכשיר: ד) אלא דבאמת לק"מ דפירוש זה כתב בתשובה שם לשיטת רש"י במחלוקת רב ושמואל יע"ש. ועוד דדוקא לרב דסובר דניטל צוה"ג טריפה ואין הטעם משום דכאיב על כן בנשבר העצם כיון דעיקר חיות הרגל על ידי העצם. ומהאי טעמא בנשבר העצם האבר אסור משום אבר המדולדל חשיב כניטל צוה"ג. משא"כ לגאונים דפסקו דלמעלה מצוה"ג אם נחתך כשר על כרחין הטעם רק משום דכאיב. ועל כן אף בנשבר העצם כל זמן שלא נחתכו הגידין עצמם לא כאיב וכשר [ועוד אכתוב בזה טעם ברור בעז"ה] אבל לדידן דקי"ל דבכל מקום שנשבר למעלה מארכובה הנמכרת טריפה ומפורש הטעם בהרשב"א משום דכשנשבר העצם חשיב כאלו ניטל הצומת. א"כ כ"ש כשנשבר בגליד שהוא כנגד הצומת דטריפה. וא"כ הדבר פשוט לדינא כיון דהראב"ד מטריף והטור נראה דעתו ג"כ להטריף והרשב"א החולק בררנו ג"כ דלדידן מודה דטריפה והגהת אשר"י שהביא ב"י ג"כ דעתו כדעת הגאונים. וא"כ אין ראי' ג"כ ממנו לדידן דקי"ל כרש"י והרשב"א כלישנא קמא דרב. וא"כ הדבר ברור דטריפה: ה) ועוד נראה לפענ"ד בטעם הרשב"א דמכשיר נשבר העצם כנגד צוה"ג. דהנה הרמב"ן פסק לדעת הגאונים דנחתך למעלה מצוה"ג כשר. דאם נחתך במקום צוה"ג ושוב חתכוהו למעלה דחוזר להכשירו והרשב"א והר"ן נחלקו עליו דלא מצינו טריפה חוזרת להכשירה אלא דכיון שנחתך במקום צוה"ג נכנס כאב בבהמה ושוב אינה חוזרת להכשירה יע"ש. והנה הרמב"ן הקשה על עצמו דכיון שיש לה רפואה א"כ אינה טריפה אף קודם שנחתך למעלה כדאמרינן בעלמא גמירי דאי בדרי לה סמא חיי. ותירץ דשאני הכא דבאותו טריפות שהיא עכשיו אינה יכולה לחיות. והנה הא דנשבר העצם חשיב כאילו ניטל כל האבר וגם צוה"ג. הוא משום דכל חיות האבר ע"י העצם וכשנחתך העצם ולא הדר בריא אין האבר מתקיים. וכן משמע בבדה"ב להרא"ה. ועל כן כיון דטריפתו אינו מחמת עצמו רק משום דסופו ליטולן צוה"ג. שוב לדעת הגאונים דנחתך למעלה מצוה"ג כשר. אי אתה יכול לומר דנשבר עצם מקום צוה"ג שיהי' טריפה