אבני נזר יורה דעה תעד

גדולה כפליים מעיסה סתם שבא מחמשת רבעים מ"מ פטור דבתר מעיקרא אזלינן. ודחה ראיית השואל מגוי שקצר ונתגייר דיש לו שכחת עמרים. דשאני התם דשני חיובי נינהו. שכחת קציר ושכחת עמרים. משא"כ בחלה דחיוב אחד הוא אם לא הפריש מן העיסה מפריש מן הפת ע"כ בתר מעיקרא אזלינן. ואף דבפרק כל המנחות כל היכי דמעיקרא לא הוה בי' והשתא הוה בי' מדרבנן. התם גזרו משום הרואים שיחשבו דמעיקרא נמי הוה בי'. אבל הכא הרואה יחשוב שכבר הפריש חלה עיי"ש. והרשב"א בתשו' סימן תס"א הסכים עמו וכתב וז"ל כל שבא לכלל עונת חיוב חלה אלא שדבר אחר גרם לו לפטור דהיינו מיעוט שיעורו. א"נ שלא הי' הבעלים בני חיוב כגר שנתגייר. לעולם אין חיוב חל עלי' מצד עצמה ואפי' תפחה או שנתגיירו הבעלים אא"כ בא לה חיוב מצד אחר כגון צירוף עיסה אחרת עיי"ש: ב) ונראה לי דאף שהרא"ש והרשב"א שוים בדין. חלוקין בטעמיהן. דרא"ש אתי עלה משום דבתר מעיקרא אזלינן ונחשב גם עתה כחצי שיעור. וכהא דכל המנחות מדאורייתא. והרשב"א שכתב טעם אחד בעיסה שתפחה ונתגיירו הבעלים משמע שגם בעיסה שתפחה פטור משום שבשעת חובתה היתה פטורה. ועי' פ"ג דחלה מ"ד ו'. והרא"ש לא אתי עלה משום דבשעת חובתה היתה פטורה משום דח"ש אינו שעת חובה כלל. (וכן משמע דעת השואל שרצה לדמות לשכתה בנתגייר דחייב. והא בחלה בנתגייר מפורש במשנה דפטור. אלא דפשיטא לשואל דאין לפטור בחלה מטעם דנתגייר דפטור נתגייר משום דבשעת חובתה היתה פטורה. ולא שייך בפחות משיעור כמו בנצטרף עם עיסה אחרת. והיינו דכיון דאין בו כשיעור אינו שעת חובה כלל] אך הרשב"א ס"ל דבהי' פחות משיעור בשעת לישה חשיב ג"כ בשעת חובתה היתה פטורה. והא דנצטרף עיסה אחרת נתחייבה. היינו משום שבא לה חיוב מצד אחר: ג ויש לעיין לדעת הרשב"א מהא דירושלמי שנים שעשו עיסה כשיעור לחלקה בצק וחלקוה והוסיף כל אחד עד כשיעור פטורה. כיון שקודם שחלקוה הי' כשיעור ונפטרה משום שעשאוה לחלקה בצק. והרי בא לה חיוב מצד אחר שהוסיפו כל אחד. בשלמא להרא"ש [והשואל] טעם הוסיפו דחייב משום דחצי שיעור לא חשיב שעת חובה. וזה שהי' כשיעור רק מצד שהי' בדעתם לחלקה בצק חשיב שעת חובה. אך לרשב"א דטעם החיוב משום שבא לה החיוב אח"כ מצד אחר קשה: ד ונראה ליישב דטעם העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה. משום דדומה לעושה עיסה על מנת לעשותה סופגנין. היינו ליבשה בחמה או לעשותה באלפס ע"י משקה. דכיון שאין סופה להיות לחם לא נתחייבה בעודה עיסה ה"נ אין סופה להיות לחם כשיעור. דעכשיו עוד לא נאפית. ולכשיאפה יהי' פחות פחות מכשיעור. ופטור זה ארכבי' אתרי ריכשי. על פחות משיעור ועל סופגנין. וע"כ כשעשה על מנת לחלקה וחלקוה ואח"כ הוסיף כל אחד חשיב שעת חובתה היתה פטורה משום שהיתה נדונית כסופגנין וע"ז אינו מועיל מה שחזר והוסיף כיון דפטורה לאו משום פחות משיעור לבד רק משום סופגנין ג"כ ודו"ק סימן תלג הלכות תרומות ומעשרות בשמעתא דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא: א בתוס' יבמות (דף פ"א.) ד"ה מאי היא דתנן הקשו לריש לקיש דאמר תרומה בזמה"ז דרבנן דבטלה קדושת הארץ א"כ כלאי הכרם נמי דרבנן ואמאי תני כל שדרכו הא בדרבנן אין אסור כל שדרכו כו'. ולפענ"ד נראה ליישב עפ"י דברי הש"ס כתובות (כ"ה.) אפי' למ"ד תרומה בזמה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שנים שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה אף שלא נתחייבו בתרומה. ולכאורה אינו מובן אם הטעם דתרומה בזמן הזה דרבנן משום דבטלה קדושת הארץ למה יתחייבו בחלה ומה ענין זה לשבע שכיבשו: ב) ע"כ נראה דבאמת ר"ל דסבר אליבא דר' יוסי דמתני' תרומה בזמה"ז דרבנן אף דר' יוסי תניא בסדר עולם ירושה שלישית אין להם ובתוס' לעיל ד"ה ואין מאכילה תירצו דקסבר ר"ל דר' יוסי תני לה ולא סבר לה. ולפענ"ד א"צ לזה רק ר"ל סבר דר' יוסי הוכיח מקרא דירושה שני' לא נתבטלה פירוש שעדיין היא שלהם ואינם צריכין לירושה שלישית ומ"מ הא אמרינן בב"ב (קכ"ב.) עתידה א"י שתתחלק לי"ג שבטים ומקרא היא ביחזקאל דכתיב שער יוסף אחד וגו'. הרי דחלוקה ראשונה נתבטלה עכ"פ וא"כ הוי ממש כמו קודם שחלקו ארץ ישראל דאינם חייבים בתרומה וחייבים בחלה. וע"כ חייבים בכלאי הכרם לכ"ע כמו בחלה. ולר' יוחנן י"ל דסובר דהאי ירושה שלישית אין להם לאו על גוף הארץ קאי שנשארה שלהם כמקודם רק על קדושת הארץ. וכן פירש"י עיי"ש. וא"כ לא דמי לשבע שכיבשו דהכא כיון שנתקדשה הארץ לתרומה לא פקע חיובה: ג' ולכאורה מוכרח לומר כן דהא אמרינן בע"ז (נ"ג דאמר רחמנא ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרי דאף קודם הכיבוש הי' של ישראל ואעפי"כ אמרינן בנדה (מ"ז.) בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי לכם. הרי דלא נתקדשה הארץ עד שבאו לתוכה אף שהי' שלהם. וא"כ מה יועיל מה שנשארה שלהם בחורבן בית שני כיון דמכל מקום אינם בתוכם. וע"כ דקדושה שהי' בתחילה לא פקע. וא"כ אף בחלה חייבים: ד) אך בר"ש פי' המשניות פ"ב דחלה הביא ירושלמי שהשיב ר"ע לר"א אי אתה מודה בישראל שנכנסו לא"י ומצאו קמחים ובצקות שהם חייבים בחלה ומשני בירושלמי תמן עד שלא נכנסו לארץ למפרע ירשו דכתיב לזרעך נתתי שכבר נתתי. הרי דמחמת שהי' שלהם לבד נתחייבו בחלה. וע"כ הא דאינם חייבים משנכנסו לה שתים ושלשה מרגלים דלא הי' שלהם מתחילה רק משבאו לארץ נעשה שלהם למפרע. וכן לשון הירושלמי למפרע ירשו. וע"כ פריך בע"ז דלמפרע לא הי' יכולים לאסור. ומ"מ המרגלים הי' מותרים