אבני נזר יורה דעה תעב

עכת"ד. אך גם פירושו תמוה דאיך אפשר בנשוך לחייב בחלה מה שכבר הפריש. אם לא שנאמר דנשוך אין מצטרף בודאי רק מספק. וכשנוסף אח"כ חיישינן שמא לא חל שם חלה החילה. ולא מסתבר כלל: ב) ולפענ"ד נראה לפרש הירושלמי שעשו ב' קבין וחלקו. היינו שמתחילה עשו על מנת לחלק בצק. דבלול הואיל והי' כשיעור ונפטר משום שחשב לחלק בצק. שוב אינו מתחייב. דבשעת חובתה היתה פטורה. וזה בבלול. אבל נשוך דבמקפידין לא הוי חיבור. וכיון שדעתן לחלק ומקפידין נמצא שלא הי' להם עוד שעת חובה: סימן תכח א' משנה ג' דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה וקשה דבירושלמי קב חלה אינו מצרף. והא הי' בו חיוב תחילה. שוב ראיתי ברא"ש הלכות קטנות כתב טעם בעיסה שהורמה חלתה דראוי להתחייב אם יתן בה שאור מעיסה שלא הורמה חלתה. ואין לו פרנסה ממקום אחר. וזה טעם חדש שלא נזכר במשנה רק משום שכבר נתחייב. וטעם זה יש גם בחלה: ב' ולפענ"ד נראה משום דכל קדושה שנסתלק הניח רושם קדושה במקומו. ומה"ט תשמישי קדושה לאחר זמן מצוותם נגנזין. ע"כ טבל שנעשה חולין הואיל וטבל יש בו קדושת תרומה בקצת כשנסתלק ונעשה חולין יש בו עוד רושם הטבל ומצרף. וזה במה שנפטר הוא משום שנעשה חולין. אבל אם נעשה חלה דעלי' עלי' לקדושתו. ומשום זה לא שייך בו חיוב. ע"כ אינו מצרף: ג' בר"ש בשם ירושלמי קב הקדש מצרף הואיל וראוי לפדותו ולחייבו. וקשה אם יפדנו יפטור הואיל בשעת גילגול הי' בפטור שהי' הקדש. ונראה דלא חשיב שעת חובתה הי' בפטור כיון שאין בו רק קב ואין בו כשיעור. ואף שמחובר להשני קבין חטין. הלא הקדש וחולין ודאי מקפיד ואין הנשיכה מצרפין. רק השני קבין שמזה ומזה מצטרפין זה עם זה כיון שאינו מקפיד עליהם. וכמו קב אשה אחרת מצרף דסתם אשה אחרת מקפדת מ"מ הצדדים מצטרפין. וא"כ הקב הקדש בעצמו דמקפיד עליו לא חשיב כשיעור ולא קרינא בי' שעת חובתה. ויצא לנו מזה דקב ומחצה הקדש באמצע אינו מצרף דאי אפשר לבוא כלל חיוב: סימן תכט א) משנה ד' קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים. פי' הר"ש טעמא דחכמים משום גזירה שיחשבו שתורמין ומעשרין מזה על זה עכ"ד. ולפי"ז אם נטל חלה מחדש על הישן י"ל דמהני מה"ת דלעיל פ"ג משנה ג' לא קי"ל כר"א דמקיש חלה לתרומה. אך משום גזירה דאתי לתרום ולעשר מזה על זה: ב) אך בלבוש ובט"ז דמה"ת לא הוי חלה. וצ"ל דדוקא לענין שלא יתחייב בחלה מה שאינו מחויב בתרומה הוא דלא מקשינן כיון דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא בתרומה אבל לענין שאין תורמין מהחדש על ישן מקשינן: סימן תל א) משנה ו' נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה. ובהרא"ש כגון עיסה שנילושה בעריבה טבולת יום נוטל ממנה כדי חלה ומניחתה על העיסה ואח"כ קורא לה שם אבל אם הי' קורא לה שם קודם נטילתה מן העיסה נטמאת החלה כיון שכל העיסה גוש אחד הו"ל כאילו נגעה החלה בעריבה עכ"ל: ב ותמוה לי דמלבד דהסברא קשה מאד דכיון דהעיסה לא נטמאת איך ידלג הטומאה מהעריבה לחלה. מלבד זה קשה טובא ממנחות (כ"ד.) עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו [היינו השני חצאין בביסא ונגע טבול יום באותו טמא מהו. מי אמרינן שבע לה טומאה או לא. ומבואר דאי שבע לה טומאה ואין אותו חצי עשרון מקבל עוד טומאה. אי אפשר שיטמא חצי עשרון שני מכח נגיעה שנגע בחצי עשרון שאינו מקבל טומאה. ולא מחשבינן לי' כאלו הוא נוגע בהטבול יום ע"י אמצעות אותו חצי העשרון שנטמא כבר ואינו מקבל עוד טומאה משום דשבע לי' טומאה ה"נ איך יטמא החלה מחמת נגיעת העיסה שאינה מקבלת טומאה: ג' וקו"ח הדברים. מה התם שהחצי עשרון שנגע בו הטבול יום טמא מכבר וטמא אינו חוצץ בפני הטומאה. מ"מ לא נטמא חצי העשרון האחר אף שהכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת וכגוש אחד דמי כ"ש בזה שטהור וחוצץ בפני הטומאה. דאף דגוש אחד הוא לא יטמא החלה מחמת נגיעת החולין כיון שהחולין עצמם נשארין טהורין. [אולי יש לחלק בין נגיעה לבין מה שהכלי מצרף וחילוק זה מוכח מדברי רש"י במקומו שפירש ואין נוגעין אלא דאתי עלה מחמת צירוף כלי ולמה לא מבעי לי' בנוגע ממש דכיון דשבט לי' טומאה אינו יכול להביא את הטומאה מהטבול יום לאידך חצי העשרון. ש"מ שיש חילוק בין נגיעה ממש לצירוף כלי בענין זה המגיה]: סימן תלא א בכורות (כ"ז.) אמר שמואל תרומת חו"ל בטילה ברוב רבה מבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו. ובתוס' בטילה ברוב להתירה לכהן טמא קאמר כדקאמר רבה ולא כמו שפי' בקונטרס לאוכלה זר ולא בעינן אחד ומאה עיי"ש שהביאו ראי' לזה. אך אינו מובן הטעם. בשלמא מה שהקילו לענין טומאה שאינה יוצאה מגופו יש לפרש כמו שפי' הר"ן פרק אלו עוברין משום דאין לנו מי חטאת לטהר מטומאת מת. או משום שטמאה משום ארץ העמים. אך להקל ע"י ביטול לאכול מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו מובן: ב' ונראה דהנה מה שתרומה אינה בטילה פחות מאחד ומאה. וילפינן לה מדכתיב את מקדשו ממנו שאם נתערב פחות מאחד ומאה נעשה