אבני נזר יורה דעה מז

ד) והנה לסברת הפוסקים הנ"ל דמחלקים משום חזקה. י"ל ה"ה בבדיקת הריאה משום מיעוט המצוי. ה"מ דלא מסייע לי' חזקה שיוכל להיות שנולדה עם סירכא. שהרי עגל בן יומו וידוע שכלו לו חדשיו צריך לבדוק הריאה משום סירכא ומתחילה הי' מיעוט המצוי שיש בה סירכא ואפי' בחי' וגדיים וטלאים כתב הריב"ש (סי' ע"ז) דחשיב מיעוט המצוי כ"ש בעגל ע"כ צריך בדיקה. אבל בר אווזא קודם שהלכה למים ולא אכלה התולעים היא בחזקת כשירה גמורה מחמת רוב שאין מיעוט המצוי כנגדה שלא יצטרך בדיקה ומחמת מיעוט המצוי תרצה להוציאה מחזקת כשירה גמורה אל תוציאנה מחזקתה. ולא דמי לאווזות פטומות שאם לא בדק את הוושט במזיד דטריפה. דשאני התם שיש חזקת איסור דנקובת הוושט היא נבילה לכמה פוסקים. כן נראה ליישב המנהג: ה) מ"מ לדעת הפוסקים אפי' ספק טריפה חשיב חזקת איסור. רק י"ח טריפות טירחא גדולה ולבדוק רק מה שהוא מצוי אין טירחא גדולה מחויב לבדוק. ה"נ מחויב לבדוק. מ"מ היכא שיש מנהג שלא לבדוק אין לסתור מנהגם. כי י"ל שסמכו על הפוסקים דספק טריפות לא חשיב חזקת איסור. אך לפי מכתב מעלתו שזה איזה ימים התחילו לנהוג שלא לבדוק ומתחילה הי' המנהג לבדוק. חלילה לשנות המנהג. בפרט שהוא להחמיר בחשש איסור תורה. ע"כ מכאן ולהבא יבדקו הבר אווזות. אך על מה שעבר יש להם על מה לסמוך שלא יצטרכו להכשיר הכלים. והי' בזה שלום: בדבר השוחט לכתחילה אין לשחוט במקום שמרתת וזכורני מילדותי שהי' נמנעים מלאכול משחיטת הכפרים משום שעפ"י הממשלה הי' אז שלא לשחוט בכפרים והי' נמנעים מחשש מרתת: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן נה שנית להרב הנ"ל, א) מכתבו שנית הגיעני וטריח ר י' להאי גברא לחזור על דברים שכתבתים מ"ש שדבריי מתנגדים להש"ך שכתב עגלים לא שכיח סרכות הלא כתבתי בשם הריב"ש דאף בחי' וגדיים וטלאים שמתירין בדיעבד היינו דלא שכיח כל כך כמו בגסות. אבל גם בהם הוא מיעוט המצוי. וגם הש"ך שאמר דלא שכיח היינו דלא שכיח כל כך. אבל מ"מ הוי מיעוט המצוי ולולי כן לא הי' צריך לבדוק גם לכתחילה: ב' מה שכתב על מ"ש באווזות הלעוטות ספק נקובת הוושט היא חזקת איסור. וכתב מעלתו שח"ס אמר שאין שום חילוק בין ספק נקובת הוושט לשאר ספיקות אינו כלל. כי הח"ס אמר לענין לתלות במשמוש ידא דטבחא וכדומה. ומשום דרוב בהמות כשרות חשיב ידוע במה נשחט ומשום דרוב עדיף מחזקה אבל מודה דחשיב חזקת איסור וכן מפורש בדבריו: ג) אך בש"ש חולק על הכר"ו שכתב דהוי ספק בשחיטה, והוא כתב להיפך וביקש להמלט מהא דנשמטה הגרגרת ספק קודם שחיטה מחמת דברי הרמב"ן שאם נשמטו הסמנין בשעת שחיטה א"א שתשחט שפיר. והנה לא העתיק יפה דברי הגמ' שחט הוושט ואח"כ נמצאת גרגרת שמוטה ספק קודם שחיטת הוושט. ובזה לא שייך סברת רמב"ן דלמה לא ישחט הוושט שפיר בשביל שמוטת הגרגרת. ועוד הרי הרשב"א עצמו שאמר סברת חילוק בין נולד ספק במעשה המתיר בין נולד ספק במעשה האוסר כתב בתה"ב שיטת בה"ג שהלמ"מ שאין מועיל שחיטת הוושט בעוד שאין הגרגרת ראוי לשחיטה. ומ"מ חשיב ספק בשחיטה: ד) ובחוות דעת כתב ג"כ כש"ש וכתב דהא דספק שמוטה אין ראי' שהרי הרשב"א בשם ר' יונה למד מזה לכל ספק טריפות. והנה תירץ קושיא בקושיא. ולי נתברר תה"ל דברי הרשב"א שמדמה ס' טריפה לס' בשחיטה כמו שרמזתי לו בתשובה ראשונה שביארתי במק"א [והוא לעיל סי' כ"ב] ומזה נשמע שאין דחוי הח"ד כלום. והדבר ברור דס' נקובת הוושט הוי ספק בשחיטה. וחשיב חזקת איסור. וכל עצמו של החוות דעת שנדחק לומר כן משום שהי' קשה לו דברי תוס' יבמות דישב לו קוץ בושט הוי חזקת היתר. וזה מפני שלא עלה על דעתו שיש פוסקים חולקים בנקובת הוושט שיהי' רק טריפה. אבל באמת מחלוקת גדולה בזה. והרב מלאדי ז"ל כתב שדעת החוס' דנקובת הוושט טריפה. ובצמח צדק החדש האריך בזה. וגם אני הארכתי בזה בתשובה [לעיל סי' כ"ב] ובררתי שדעת כמה פוסקים והתוס' מכללם שאינו רק טריפה. וא"כ אין צריך לדחוק כלל: ה) והנה כל הקושיא של כבודו שעליו סמך ראשו ורובו הוא על הרב מלאדי ז"ל שהחמיר לשרוף הכלים מהוושטין אף דנקובת הוושט לא הוי חזקת איסור כדעת הש"ש והח"ד כנ"ל. הנה ראה ראי' אחת ולא שתים. כי הרב (בסי' ל"ג) פסק דספק נקובת הוושט הוי חזקת איסור להפוסקים נקובת הוושט נבילה. וממילא לשיטתו שפיר החמיר בוושטין משום דהוי חזקת איסור ומה זו סמיכה: ו) אך מה שהקשה לפי דברי הב"י דהיכא דיש חזקת איסור צריך לבדוק. ואם נימא דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי חזקת איתור. נצריך לבדוק על נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. לא קשיא. וזה לשון ספר האשכול (סי' ג' עמוד כ"ח) וקשיא לן כיון דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת לא מהני להו שחיטה הוה לן למבדק סמנין לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחיי' בחזקת איסור קיימא עד שיוודע במה נשחטה. ואי משום דאזלינן בתר רוב נימא סמוך מיעוטא דנקובת הוושט לחזקת איסור דבהמה כהא דפרק האשה בתרא כד מעיינין שפיר אשכחן פתורא כיון דרחמנא אמר ליזיל בתר רובא ונשחוט לקנה ולוושט ולא ליחוש דלמא במקום נקב שחיט ובכל מקום הראוי לשחוט אמר שחוט להכי גם לאחר שחיטה לא צריך למיבדק דכולהו סמנין אכשרינהו לשחיטה ולית סברא למימר לחצאין אמר בכל מקום שתשחט ולא תיחוש שמא נקב ולשאר מקומות תחוש עכ"ל התירוץ אות באות: ז) ולכאורה כוונתו כיון דבמקום ששחט אי אפשר לבדוק דשמא במקום נקב שחט גם בשאר הסימנין א"צ לבדוק. אך לפי זה לא הי' צריך לומר ובכל מקום הראוי לשחוט אמר שחוט. ולא הי' צריך לומר דכולהו סימנין אכשרינהו לשחיטה אך כוונתו כיון שמותר לשחוט בכל הסימנין ולא ניחוש שמא במקום שישחוט יש נקב. אף אם לא שחט במקום זה א"צ בדיקה ועל כן כיון דכל הסימן הי' כשר לשחוט