אבני נזר יורה דעה מה

י) שו"ר שכל זה טעות הוא בידי שכתב להדיא בפי"א שהמנהג להכיר זיר כסדרן בסירכא. ומשמע שם עוד דכשירה אפי' בלא בדיקה כלל (ופסק שם בסרוכה לדופן דלא בעינן סביך וסגי בסריך. אלא דמזה אין ראי' לפמ"ש לעיל] ומוכח דהרמב"ם ס"ל דגם סרוכה כסדרן כשירה בלי בדיקה כלל: סימן נא א יש לתמוה על הרמב"ם שכתב דין סירכא שלא כסדרן בפרק ח' בדין חסרה האונא. והוא תמוה דלכל השיטות הוא משום נקב או דכבר ניקבה או שעתידה לנקוב. והראה לי ידידי הרב רא"ד נ"י אבד"ק ליטמורסק כי הפ"ת עמד בזה ובירר לו דרך לעצמו בדעת הרמב"ם דכיון שנסרכה הראשונה לשלישית האמצעית בטלה פעולתה שאינה יכולה להניף מחמת הסירכא המקיפתה יע"ש. והוא תמוה. שהרי בגמ' הקשה אדר' נחמי' דבדיק בפשורי לההיא לישנא דאאוני דסריכי להדדי קאי] דממנ"פ אי האי אינקיב [לשיטת התוס' גרס אי האי מינקיב] אי האי כו'. וא"כ למה בירר לו הרמב"ם טעם חדש. ותי' הפ"ת על זה מה שתי' עי"ש: ב ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה לטעם הפ"ת דהא רש"י ותוס' כתבו דאמצעית מפרקתן וא"כ הדרא בריא האמצעית. ובודאי לשיטת התוס' על כרחין ברור שתתפרק. דאל"כ איך נטריפנה עכשיו על שם סופה. ובודאי אין לומר שהרמב"ם והתוס' יפלגו בסברות הפוכות. דלהרמב"ם בודאי לא תתפרק. אלא דאכתי יש לומר שהרמב"ם סובר שאפשר שלא תתפרק וכיון שחסר אונא הוא טריפות בפני עצמה לדעת הרמב"ם. וכיון שאין הכשירו ברור שוב טריפה. ואפי' יתפרק הסירכא אח"כ כיון שנטרפה שוב אין לה היתר: ג) אך לפמ"ש התב"ש דטעם חסר אונא מטעם סופו לנקוב. א"כ יש לומר בכהאי גוונא אין סופו לנקוב. דשמא קודם שינקוב תפסק הסירכא. על כן קאמר הש"ס ממנ"פ אם לא יפסק הוה חסר אונא. ואם יפסק אי האי אינקיב כו' ד) ובעיקר טעם הפ"ת קשה לי דנימא דעינוניתא משלים להרמב"ם שסובר כן. וכמו שהכשירו האחרונים צמקה הוורדא להפוסקים המכשירים חסר וורדא ולא אמרינן כיון דאיתי' וצמקה גרע. וה"נ לא גרע מחסרה אונא דוורדא משלמתה: ה) אך י"ל לדעת הרמב"ם דאפי' חסר מקצת הריאה כגון קמט וכדומה חשיב חסרה וטריפה. א"כ הכא שמקצת הריאה אינה יכולה לפעול פעולתה טריפה ובזה לא שייך לומר דלא גרע מנחסר מברייתו דאלו הי' נחסרה האונא האמצעית מברייתה והי' אותו המקום ריק באמת הי' טריפה להרמב"ם משום קמט. ועוד דדוקא משום חסר אונא שלימה אין להטריפה כיון דיש שיעור למספר האונות. וכיון שיש חמשה אונות פועלים פעולתם כשירה ולא חשיב חסר אונא. אבל משום חסר מקצת הריאה ודאי טריפה שאין שיעור לגודל הריאה וכיון שמקצת גופה נתקלקל טריפה. וזה פשוט: ו ומהאי טעמא נ"ל דלהרמב"ם צמקה מקצתה כדין צמקה כולא או אונא שלימה לבה"ג כיון דצמקה כאלו חסרה כדמוכח מבה"ג וממילא להרמב"ם כן הדין במקצתה. הן אמת דיש לדחות דדוקא באונא שלימה דמפורש בחי' הרמב"ן דחסר אונא טריפה בקל וחומר מניקבה ריאה. על כרחין דס"ל דאונא אחת בחסרונה דינה כחסרה כל הריאה. דאל"כ ליכא קו"ח. ועל כן דין צמקה אונא אחת כצמקה כולה. אבל בחסר מקצת גופה דמטעם חסרון אתינן עלה. ומנ"ל דצימוק חשיב כאילו אינו כדי שתחשב חסרה. וע"כ להרמב"ם דחסרה אונא מטעם חסרה י"ל דאפי' צמקה אונא שלימה כשירה: ז) אך ראיתי להב"ח שהוכיח מלשון הרמב"ם דאפילו צמקה מקצתה טריפה ופסק כן. ותמיהני דאפי' יסבור הרמב"ם כן. י"ל דלטעמי' דחסר במקצת טריפה. וע"כ כיון דמקום הצמוק אינו יכול לפעול פעולתו הוי כחסרה. אבל לדידן דמכשרינן קמט בריאה. הוא הדין צמקה. דודאי אין לומר דצמקה סופו לנקוב. דא"כ למה נשנה צמקה בטריפות בפ"ע. ועוד דבאוזן בכור מכשרינן כל שאינו נפרך בצפורן להאי תנא. וממילא בריאה לכ"ע כיון דלא שלט בה אוירא מוכח דאין סופו לנקוב ומה שהביא מבה"ג. כבר דחו הש"ך והבאים אחריו. דהבה"ג באונא שלימה מיירי. על כן ברור להכשיר צמקה מקצתה וכן הוא הסכמת האחרונים: