אבני נזר יורה דעה תמב

מעוברת רק שלא ידענו אם הי' של קיימא לזה מהני הא דרוב ולד מעליא ילדן. ואין לחוש שמא עדיין לא נתרקם כיון שהוא לאחר מ' יום וקי"ל כחכמים דאחד זכר ואחד נקבה נגמר לארבעים. זה קו' חכ"צ: ב' אך י"ל. דודאי האי רוב איתרע מחמת שהפילה ורוב מתעברות ולד של קיימא אינן מפילות וכהא דריש האשה שנתארמלה רוב הנישאות בתולות יש להם קול והאי מדלית לה קול איתרע לה רובא. אך י"ל כעין שכתב הרשב"א גבי גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה הוי חזקה דאתיא מחמת רובא ועד עכשיו לא יצאתה מרוב. ה"נ אמרינן נהי דעכשיו שהפילה ממנ"פ יצאתה מרוב. מ"מ עד עכשיו לא יצאתה מרוב ולד מעליא הי' במעי'. וזה דוקא בשהוחזקה עוברה היינו לאחר ג' חדשים. אבל תוך ח' שבועות עדיין לא הוחזקה עוברה וסילוק דמים אינו ראי' דווסתות דרבנן. ואף שאח"כ נתברר ע"י שהפילה שמעוברת היתה א"א לדון בו משום חזקה דאתיא מכח רובא דהו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה. כן י"ל דעת מהרי"ק: ג) אך הרשב"א בתה"א (קפ"ו:) המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה דחיישינן שמא לא קלט הזרע עד יום ג'. ולפי דבריו המפלת ליום מ"ג היא יולדת ודאי. ואף שלא ידענו מה הוא. דא"ל שהפילה שפיר מרוקם. דא"כ אף ביום מ"א יהי' ראי' ממה שמרוקם שקלט הזרע תיכף. גם אין לומר שהפילה שליא או שפיר שאינו מרוקם דאף מזה נוכל להביא ראי' דאזלינן בתר רוב אף שהפילה ולא הוחזקה עוברה וקם דינא כחכ"צ: ד) וי"ל שגם מהרי"ק מודה בזה אלא שלא נודע מתי נתעברה שהמהרי"ק כתב שהפילה תוך ח' שבועות לבעילתה. מ"מ אינו ברור שהוא לאחר מ' יום שלא מיירי דבעל ופירש ואפשר שמביאה שאח"כ נתעברה. אבל זה ברור שהוא תוך ח' שבועות. שכ"ש שאם היא מביאה שאח"כ היא תוך ח' שבועות. אבל אינו ברור כלל שהוא לאחר מ' יום: ה) עוד יש להשיב על דברי מהרי"ק במ"ש דאוקמינן אחזקה שלא ילדה והבא אחריו בכור הוא דהא איכא לאוקמי הבא אחריו בחזקת שאינו קדוש בבכורה כיון שבמעי אמו אינו קדוש דבכור בפטר רחם תלוי וכמ"ש תוס' (כ':) לענין בכור בהמה. ואין נראה לחלק בין בכור בהמה דקדוש בגיזה ועבודה. דה"נ בכור אדם קדוש לפדיונו: ו) עוד שם השיג על מהרי"ק בשפיר מלא בשר דאף דרמב"ם פסק אינה חוששת הא איכא רשב"א דפסק רה וכיון שכן הו"ל המוציא מחבירו עליו הראי' ואני מוסיף עוד דאפי' לאו בשר רק מלא מים מפורש בחי' רשב"א ור"ן נדה דמחלוקת ר"י עם חכמים בשפיר שאינו מרוקם לאו דוקא בשר ולא אמר בשר אלא להוציא צלול. וא"כ המפלת מלא מים עכורים פטור מפדיון לרשב"א: ז) מ"מ נ"ל דחייב לפדותו מכח ס"ס שמא כרמב"ם ואת"ל כרשב"א אינו אלא חשש וכמ"ש רמב"ם פי"א מבכורים הכ"ד שתי נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדו שני זכרים ונקבה זה שלא ביכרה אשתו חייב לפדותו מס"ס. ספק זכר ואת"ל זכר ונקבה שמא זכר קדום (והטור כתב שאינו מבין דבריו דה"נ יש לספק שמא נקבה. מ"מ במה שמוכח מדבריו דבס"ס חייב לפדות לא חלק עליו] הנה דבס"ס חייב לפדות. ואף שאין מוציאין ממון בס"ס מתנות כהונה שאני משום עני ורש הצדיקו וכן כתב בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ה' ע"ש: ח) אך יש לדחות דהוי ס"ס משם אחד דשני הספקות שאינו וולד. ואף דבהא דרמב"ם נמי הכל שם אחד דשני ספיקות שאשתו ילדה זכר תחילה ואין נ"מ אם ילדה אח"כ או לא. הנה הא דמשם אחד לא הוי ס"ס למדו תוס' פ"ק דכתובות מחמת הקושיא. דאת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא. ומחמת זה חדשו דמשם אחד לא הוי ס"ס. אך הרמב"ם הא פסק קטנה שקדשה אבי' וזינתה ברצון נאסרת. וכתב הה"מ פ"ג מה' אס"ב ה"ב שהוכחת הרמב"ם מכח קו' תוס' ההוא. הנה דס"ל לרמב"ם אף ששני הספיקות משם אחד הוי ס"ס. ואין ראי' מרמב"ם לדידן דקי"ל קטנה שזינתה ברצון אינה נאסרת דכן פשטא דכמה סוגיות. ומוכרח לומר משם אחד לא הוי ס"ס. הן אמת שקושית התוס' כתובות תרצתי בחידושי בטוב טעם. וריטב"א קידושין (ע"ג:) פשיטא לי' דבתרי ספיקי משם אחד הוי ס"ס עי"ש. בכל זאת הלא הסכמת האחרונים משם אחד לא הוה ס"ס וקשה לחלוק עליהם ויש לפדות בזה בלא ברכה. ט) ונ"ל לכאורה שאם בעל ופירש והוא בבירור לאחר מ' יום והפילה מלא בשר או מלא מים עכור הוי ולד ודאי. שהרי כתב הר"ן בחי' דשפיר היא התחלת יצירת אדם. וע"כ ס"ל לר' יהושע נדה (כ"ה.) דדריש מקרא שאין הקב"ה עושה שפיר לאדם אא"כ נוצר. וכיון שזה התחלת יצירתו לא הי' עושה לו עור אא"כ נוצר [לגמרי] ע"ש. ורבנן לא ס"ל דרשה זו. מ"מ אם הוא לאחר מ' יום בודאי הרי נגמרה יצירתו. ויש לדחות דכיון דחזינן שאינו מרוקם זה ראי' שנתקלקל העובר ולא נגמרה יצירתו. ולר"י דדריש מקרא ע"כ נגמרה יצירתו ולרבנן דלא דרשי בודאי נתקלקל העובר ולא נגמרה יצירתו: י) אך מ"ש חכ"צ להשיג על מהרי"ק וז"ל ועוד שנראה מדבריו דבימי הטור נתחדשה חומרא זו ולכך כתב עלי' שאינו אלא משום חומרת הכרת השפיר ואינו כן אבל האמת שגם בזמן התלמוד נסתפקו בהכרת השפיר כדאמרינן בגמ' (דף כ"ה) מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא. משמע שהוא דבר קשה בהכרה בעצם ולא מטעם חומרא דידן בעלמא. וא"כ הדבר ברור לענין פדיון הממע"ה עכ"ל החכ"צ. ואין דבריו מוכרחין שהרי סוף פרק שנים אוחזין מה מדמית איסורא לממונא הקשו התוס' הא בממון חיישינן טפי דאין הולכין אחר רוב. ותי' בתוס' דמ"מ באשת איש החמירו במים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה. ובתוס' יבמות (ל"ו:) שהחמירו במיעוט המצוי אפי' בשאר איסורים. כמו כן י"ל שמיעוט מצוי שיטעה בהכרה. ולענין פדיון מחויב לפדות מחמת רוב משום דכתיב עני ורש הצדיקו. וכנ"ל בס"ס: יא הן אמת שבתוס' בכורות (כ'.) ס"ל להיפוך ודלא כדעת רמב"ם הנ"ל בס"ס דגריעא מרוב ואעפי"כ מחייבתו בפדיון] שהרי ס"ס לא מהני לטהר ברה"י ואלו רוב מהני כמפורש במשנה דתשעה צפרדעים ואפי' ברובא דליתא קמן כמפורש בתוס' ריש המפלת. וכ"ש דחייב לפדות מכח רוב. ואף דתוס' פליגי. לא