אבני נזר יורה דעה תמ

ד) ועוד יש מקום עיון כיון דאשה אינה בכלל ערבות במצוה שאינה מחויבת כמ"ש הרא"ש לענין בהמ"ז א"כ איך תאמר וצונו. ואף להפוסקים דמותרת לברך במצוה שהזמן גרמא. מ"מ אינו אלא רשות. ונתבטל הברכה המחויבת ובודאי אסור לפדות בלא ברכה דומה להא דתנן אילם לא יתרום. וכן חרש המדבר והערום. (וזה יש לעיין ג"כ במילה להפוסקים דכשירה למול. האומנם כי י"ל דלא נתמעטה אלא מחיוב האב. אבל מ"מ מחויבת כמו ב"ד. אך בריטב"א קידושין לא משמע כן: ה) לכן לדעתי שידחה הפדיון עד שיבא אביו. כי עיקר דברי הרא"ש שכתב לפדות בו ביום משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ולכאורה דמדאורייתא הוא. אמנם לפענ"ד הרא"ש לדוגמא בעלמא נקט. ואם לדין יש תשובה כי מזה למדין ג"כ שאין מעבירין על המצות כמבואר ברש"י יומא (ל"ג.) בסוף העמוד ובמגילה (ויו:). וצריך לפרש דמה שמעביר ממקום זה למקום אחר דומה למחמיץ המצוה שמעביר מזמן זה לזמן אחר. וע"כ קאמר במגילה במעביר מי"ד שבאדר ראשון לי"ד שבאדר שני חשיב מעביר על המצוה. והיינו שזמנים חלוקים דומה לגופין חלוקים וכמ"ש הרמב"ם בה' שגגות. אבל בפדיון הבן דאינו חלוק לילות מימים וכולי יומא אריכתא וכדאיתא בש"ס ביצה (ל':) ובש"ס נזיר (ז'.) שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. התם לאו דמפסקי מהדדי הוא מאי קאמר יממא ולילי חד יומא ולעולם דלא מפסקי מהדדי. הרי מפורש שכל הימים חשובים גוף אחד. ולא חשיב מעביר כשפודה ביום אחר. ודוקא בהא דמגילה שימים שבין י"ד ראשון ובין י"ד שני אינם ראוים לקריאה. והם זמנים חלוקים וכדברי רמב"ם בה' שגגות פ"ה ה"ה. ובתוס' כריתות (ט':) דמפרשים שבתות כגופים דמיין כפשטו כגופים מחולקים משום דשבת זה מובדל מחבירו שימי חול בנתיים. אבל בפדיון הבן לא שייך כלל דין מעביר: ו' ותדע שא"כ מצות שמוטל על האדם לעשותם פעם אחת בימי חייו. או פעם אחת בשנה יהי' כל אדם מחויב לעשותם ביום שהגדיל כעין כתיבת ס"ת וזכירה מה שעשה עמלק אלא ודאי כדכתיבנא. והרא"ש לדוגמא בעלמא כתבו שטוב לפדותו בזמנו. אבל אין איסור כלל כשממתין. וכמו כשממתין במילה עד סוף היום דאינו רק מניעות זריזות בעלמא: ז) אמנם יש מקום לומר שיפדנו זכר משום זכי' כיון שגילה דעתו שרוצה לפדותו בזמנו ולא חשש על מניעת ברכתו ולעשות בעצמו דוקא. אך זה צ"ע הרבה מה שאין לי פנאי עכשיו בימים אלו כלל ומסברא י"ל דוקא שתעשה אשתו המצוה נתרצה אבל שיעשה זכר לא. בזה אצא ואו"ש. תחוגו חג המצות ברב חדוה ודיצות כאוות נפשכם ונפש בנכם הדו"ש. הק' אברהם. סימן שצו לרב אחד. ב"ה יום ד' בחוקתי תרנ"א: א בדבר הבכור שאביו בין אנשי חיל בריחוק מקום אם יפדוהו ב"ד בלא אביו. הנה הסכמות אחרונים דיכול לפדות ע"י שליח הדבר ברור בין במעות האב בין במעות השליח. כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני ואף שפדיון הבן דמצוה לא עדיף מקרבנות שיכול להפריש שיתכפר בו חבירו. וכן פסח שיכול להפריש על חבירו מדעתו אף שהוא חובת הגוף. ואין לחלק דשאני פדיון הבן דיש קצבה לכסף ה' שקלים ובעי חסרון ממון משא"כ בקרבנות דלא בעי שיעור ממון. ליתא דבערכין (כ"א) דיכול להקריב אשם על חבירו אף שאינו אלא בכסף שקלים: ב) אך לפדות בלא ידיעת האב. הנה דכשפודה במעות האב ודאי לא יועיל בלא דעתו. דכה"ג בתרומה שתורם שלא מדעת לא מהני. ואף שבתה"ד סימן קפ"ת גבי חלה דמשרתת מפרשת חלה בלא דעת בעה"ב משום זכי' ודוקא בתרומה משום דאפשר בעה"ב הי' רוצה לתרום באופן אחר בעין יפה או להיפוך. הנה גם בפדיון הבן יש לומר כן שמא רוצה ליתן לכהן אחר. ודוקא בתרומה דהפרשה לחוד ונתינה לחוד הוא דצריך לטעם עין יפה וכו' משא"כ בפדיון הבן: ג אך כשתרם במעותיו לכאורה דומה לתורם משלו על של חבירו דמבואר בפוסקים דא"צ דעת בעלים. אך בנדרים (ל"ו) הכל צריכים דעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. ושם הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום וצריך טעם למה בתרומה מועיל משלו על חבירו בלא דעת בעלים ובקרבנות אינו מועיל. ובערכין (כ"א) דלא מהני הפרשה בלא דעת חבירו בין בחטאת בין בעולה דלא ניחא דליכפר במידי דלאו דידי'. והנה אם נאמר החילוק בין מצות עשה לבד בין כפרה על עבירה דבחסרון ממון הו"ל כפרה טפי. יקשה מפסח דאינו מכפר על שום עבירה רק שמפקיע חובתו. מ"ש ממ"ע בעלמא: ד) וע"כ הי' נראה לחלק דבכל מצוה אמרינן דניחא לי' לקיים בממוני' ולא הוה זכות. ושאני תרומה שהוא רק תיקון הכרי וכמ"ש המג"א סימן ח' סק"ב גבי חלה שדומה לשחיטה שאינו מצוה כל כך רק תיקון עיסה עי"ש. ומקור הדברים מדברי רש"י גיטין (מ"ז:) ד"ה מדאורייתא שאם אינו רוצה לאכול או למכור אין חיוב לתרום. אבל קרבן דהוא מצוה דרמיא עלי' ניחא לתרום. אבל קרבן דהוא מצוה דרמיא עלי' ניחא לי' לקיים בעצמו בממונו וא"כ ה"ה בפדיון הבן דלא מהני שלא מדעת: ה) אך הא דהפרשת תרומה הוא רק מתיר במחלוקת שנוי' כי בתוס' ר"ה (ד') דעובר על הפרשת תרומה בבל תאחר. מוכח שהוא מצוה מחויבת. וכן משמע ברמב"ם פי"א ה' ברכות שפירש הטעם דמברך על השחיטה ולא לשחוט משום דשחיטה אינו מצוה מחוייבת רק מתיר. וגבי תרומה כתב שמברך להפריש תרומה. מוכח דהפרשת תרומה מצוה מחויבת. ורש"י בגיטין לטעמי' שגורס בפסחים לא סגי דלאו איהו שחיט. אבל הרמב"ם גורס לא סגי דלא שחיט והוא גי' הרמב"ן בס' המצות. וא"כ לפי שיטתם מוכח מדמברכין בתרומה להפריש שכן מפורש בתוספתא. דתרומה מצוה מחויבת: ו) אך בעיקר הדין דהתורם משלו על של חבירו דא"צ דעת בעלים מבואר בריטב"א קידושין (כ"ג:) דאע"ג דבנדרים מסיק בתיקו. מ"מ נפשטה האיבעיא מהא דבכורות המפריש פדיון פטר חמור של