אבני נזר יורה דעה תכה

דבציצית נמי אמר שם כהאי גוונא אע"ג דכתב רחמנא כסותך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא על כנפי בגדיהם אלא כסותך למה לי למעט טלית שאולה. וקשה לימא למעט שותפות עכו"ם: ז) אשר ע"כ נראה דהנה שם בסוגיא דר' אילעי תרווייהו [היינו שותפות עכו"ם ושותפות ישראל] מצאנך נפקא שותפות עכו"ם מ"ט דלא מייחדא לי' שותפות ישראל נמי לא מייחדא לי'. ורבנן עכו"ם לאו בר חיובא ישראל בר חיובא וזה לא שייך רק בראשית הגז. וכהאי גוונא בשותפות ישראל חלק שניהם מחויב אבל בציצית דחובת גברא הלובש בו הוא. וכשהטלית בשותפות עם אחר שאינו לובשו. הרי חצי הטלית של אחר בפטור דהלובשו אין שלו רק החצי. ואף שהוא של ישראל אחר הרי ישראל אחר אינו לובשו וע"כ אין לחלק כלל בציצית בין שותפות עכו"ם לשותפות ישראל. ומדשותפות ישראל חייב שותפות עכו"ם נמי חייב. [שוב מצאתי סברא זאת בתשו' רעק"א ז"ל]. וא"כ י"ל מהאי טעמא גם במזוזה כיון דשותפות ישראל חייב אף שאינו דר בו רק אחד. ה"ה שותפות גוי: ה) אך לפמ"ש דוקא בציצית שאין חל החיוב רק אחר שלבשו. והרי זה שלבשו חצי' אינו שלו ולא חל החיוב בחצי שני. אבל במזוזה שהחיוב חל קודם שפיר יש לחלק בין שותפות ישראל שכולה של ישראלים שחל על כולה החיוב שזה אסור לדור בחלקו בלא מזוזה וכן השני בחלקו [משא"כ בטלית דקודם לבישה אין חיוב רק לאחר לבישה. ואז אינו לובש רק אחד והא דלא קאמר בגמ' דאתא למעט שותפות גוי כקושיית התוס'. תירץ אחד מן התלמידים דתרי ביתך כתיבי וקשה ביתך שני למה אתא ע"כ למעט שותפות ישראל דשותפות גוי מביתך קמא נפקא. ע"ז תירץ הש"ס דאתא לדרך ביאתך. ועל תירוץ המרדכי קשה לי דהתינח אם ישראל וגוי דרים בו דא"כ הגוי בכלל למען ירבו וליתא. אך אם ישראל לבד דר בו קשה. אך להנ"ל הכל ניחא בס"ד. שוב ראיתי במרדכי עצמו בהלכות קטנות שכתב להדיא דגם במזוזה הדין כמו בציצית ואדרבא הביא ראי' ממזוזה לציצית: סימן שפב א) סי' רפ"ו סעיף א' ושערי חצירות. היינו משום שנכנסין דרך החצר לבית. וכן כתב הרמב"ם וז"ל ולפיכך אחד שערי חצירות כו' חייבין במזוזה שהרי הבתים פתוחין לתוכן שחייבין במזוזה. אך מדברי מהרי"ל שהביא הט"ז סי' רפ"ט סק"ד בפתח שבין בית לחצר ואין לחצר פתח אחר זולת מבית עושין מזוזה מימין הכניסה לחצר. ע"כ ס"ל דחצר חשיב דירה בעצמותו מחמת שמשתמשין בחצר ג"כ. ואפשר דתלוי בדין רפת בית התבן לולין דפסק בש"ע דחייבין במזוזה אף שאין דרין בו בני אדם מ"מ חשוב דירה להתחייב במזוזה. ה"ה חצר חייב בעצמותו. אך לדעת הרמב"ם דפטורין ממזוזה. צריכין לומר הא דחצר חייב משום שפתח החצר חשיב פתח הבית שנכנסין מפתח החצר לחצר ומחצר לבית. ע"כ כתב הטעם משום שפתוח לבית שחייב במזוזה: ב) והנה בדין רפת כו' בגמ' יומא (י"א.) פלוגתא דתנאי ונחלקו אמוראי דרב יהודה מפרש פלוגתייהו בנשים מתקשטות בו אבל אין מתקשטות בו דברי הכל פטורין ור' כהנא מפרש דבנשים מתקשטות דברי הכל חייבין ופלוגתייהו בסתמא ואסיק דרב יהודה בתיובתא. והרי"ף כתב דאם הנשים רוחצות פטורין ממילא משמע דאין רוחצות חייבין. ומ"מ מדלא כתב בהדיא לחייב בסתמא נראה דבסתמא חייב לקבוע מזוזה מספק דפלוגתא דתנאי הוא וכה"ג בפרק התכלת (מ"ו). ר' יוחנן אמר שחיטה עושה זיקה ואסיק שחיטה פשיט לי' תנופה מספקא לי'. וכן כה"ג בפרק השוכר את הפועל (ס"ג) דר' מוקי לה בשקדמה והקריבתו וקאמר שם הקדישתו מספקא לי'. והרא"ש פסק ג"כ כהרי"ף. והרמב"ם פסק דוקא מתקשטות חייבין: ג' ונראה טעמא דרמב"ם מדאמרינן שלהי סוטה בבית חדש לחזור עליו מעורכי המלחמה אין לי אלא בית בית התבן כו' מנין ת"ל אשר בנה מ"מ. וטעמא דכתיב אשר בנה אבל בלאו קרא לא מקרי בית. וכי תימא נילף מיני'. הא לענין מעקה נמי אמרינן בספרי כי תבנה בית חדש אין לי אלא בית בית התבן כו' מנין ת"ל לא תשים דמים בביתך מ"מ. וא"כ הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. וכ"ש לשיטת הרמב"ם בעצמו בית התבן כו' פטור ממעקה עיי"ש בכ"מ: ד) עוד יש להביא ראי' מהא דעירובין (ע"ב:) דפליגי ר"מ ור' יהודה במי שיש לו בית התבן כו' בחצר חבירו דר"מ אומר הרי זה אוסר עליו ור' יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה. וקי"ל ר"מ ור"י הלכה כר' יהודה. הרי דבית התבן וחביריו לא חשיב דירה, וה"ה לענין מזוזה דחובת הדר הוא. מיהו הא לאו ראי' דהא שם אמרינן מה מקום דירה רב אמר מקום פיתא שמואל אמר מקום לינה. וא"כ אפי' נשים מתקשטות אינו אוסר דאינו לא מקום פיחא ולא מקום לינה. ואילו לענין מזוזה לר"כ דקיי"ל כוותי' מתקשטת לכ"ע חייב במזוזה וע"כ בעירוב דרבנן הקילו. אך הראי' ממעקה וחזרה מעורכי המלחמה קצת ראי': ה) ומכל מקום אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש אין חיוב אלא ספק ויקבע בלא ברכה ותמיהני שפסק בש"ע סתמא לחיוב. ועיין בתשו' רעק"א סוף סימן ס"ו דהש"ע לא חש לדעת רמב"ם שלא לברך. וזה ודאי תימה דבגמ' אמר פרט לבית התבן כו' ויש מחייבין. משמע יותר דהעיקר דפטור ויש מחייבין. ועכ"פ טפי מספק לא הוי. ולפמ"ש גם דינו של מהרי"ל צ"ע. ואפשר לומר דכשהחצר פתוח לר"ה ולבית אין החצר ראוי לתשמיש צנוע דהוה לי' כבית שער שהרי נכנסין מר"ה דרך חצר לבית שאינו ראוי לדירה. אך כשהחצר סתום ויש לו פתח רק לבית ראוי החצר לתשמיש צנוע דומה לנשים מתקשטת וחייב במזוזה בעצמותו ודו"ק ו) עוד יש לעיין בדברי מהרי"ל שהרי הרמב"ם כתב דבית שאין מקורה פטור ממזוזה והא דשערי חצירות חייבין במזוזה כתב ב"י בשם הר' מנוח דחצירות שאני שבתים מקורות פתוחות לתוכן. והיינו ג"כ כנ"ל דחשיב פתח לבית שדרך פתח חצר נכנסין לחצר ומשם לבית. וא"כ בפתח שבין בית לחצר אי אפשר לחייב מצד החצר רק מצד הבית ומימין כניסת הבית ע"כ צריך לעשות. ואפשר דמהרי"ל ס"ל כתי' הרא"ש דשאני חצר שדרכו להיות כך ומשמש לדירת בתים והחצר בעצמותו מחויב מחמת שמשתמשין בו: