אבני נזר יורה דעה שפט

ג) ספק שני שמא כיד אלי' דבטל. זה אינו נראה לי כלל. דביטול לא שייך רק אם מיעוט איסור ורוב היתר והכא ס"ת שחסר אות אחת כולו פסול ואין כאן כשר כלל. ועי' רש"י נדה (ע"א) בסוף העמוד ברביעית דם רובו מן המת מיעוטו מן החי טהור מן התורה דרביעית שלימה בעינן ולא אמרינן דבטל ברוב וכאלו כל הרביעית מן המת. אלא ודאי כיון דפחות מרביעית טהור אין כאן טמא שיבטל את הטהור. ה"נ בנ"ד כיון שס"ת חסרה פסולה. אין כאן כשר שיבטל את הפסול וביארתי כלל זה במקום אחר בכמה ראיות: ד) ולכאורה יש להקשות מהא דהקשו תוס' ע"ז (ס"ו:) בגד שאבד בו כלאים יבטל ברוב. ומה קושיא הלא כולו נעשה איסור ואין כאן היתר שיבטל. וצ"ל דקושייתם שלא יתחיל לאסור כלל. והיינו דהוי ס"ל היתר בהיתר בטל. ותירוצם דהיתר בהיתר לא בטל. ועי' בריטב"א. ויד אלי' לא אמר רק אם ס"ת פסול נתערב בין שני כשרים. אבל לא שיהא הביטול בס"ת עצמו אות הפסול בין הכשרים. ואילו לא הי' נודע הטעות באיזו חומש הוא. הי' מקום להכשיר לדעת רשב"א ור"ן שכל חומש ספר שלם בפ"ע וטעות שבחומש זה אינו פוסל שאר חומשין וסמך עליהם רמ"א סימן קמ"ג. א"כ בטל חומש שיש בו הטעות בשאר חומשין לדעת היד אלי'. לא בזה שנודע הטעות בס' בראשית [ועי' בתשו' לעיל סי' ה']. ע"כ צריך לבדוק כל היודין שבס' בראשית. אולי יכיר איזה יוד נמחק ממנה רגלה. ואם לא יכיר ימחוק מהיודין הקוצי הימינים [והשמאלים א"צ למחוק]. ויחזור ויכתבם. וכל הדברים ברורים: הק' אברהם: סימן שנה להרב הנ"ל. א) על דבר הס"ת שמתאמץ להכשירו בלי תיקון. ואסף רוח בחפניו. כי מ"ש לתלות בדף זה שתיקן כבר שבו הי' הטעות כמו טבעת שנתערבה במאה ונפל אחד לים הוא טעות גדול כי הרא"ש פרק גיד הנשה כתב הטעם משום ס"ס שמא האיסור נפל ושמא כל אחת ואחת לא זהו האיסור. אבל בנ"ד אין נ"מ כלל באיזו יו"ד הקלקול מ"מ הס"ת] פסולה. ועוד איך לא ראה דברי הש"ך במקומו סי' ק"י שהטעם משום שנתבטל מה"ת ברוב. ובנ"ד שלא שייך ביטול כמ"ש לו בתשובה הקודמת ממילא אין לתלות. ומ"ש מסמ"ק שהכשיר אפי' נפל דיו לתוך אות. כמה רב גוברי' לצרף לס"ס דיעה שלא הובאה בשו"ע. וט"ז אה"ע סי' קכ"ה ס"ק ט' הביא ראי' ברורה כנגדו מש"ס ב"ק (כ"ט (במי שסתם בעפר בור שחפר חבירו דנסתלק מעשה ראשון לגמרי ואם חזר ולקח העפר השני חייב ולא הראשון: ב אך לענ"ד נראה לפרש דברי סמ"ק עפ"י הדין המבואר בפרק חלון ובפ"ק דסוכה דעפר ועתיד לפנותו אינו מבטל המחיצות וחשבינן כאילו הוא חלל. וה"נ הלא הדיו נפל ממילא ובודאי עתיד ליטלו כדי להכשיר האות. ע"כ חשבינן לדיו כאלו אינו ולא ביטל שם האות. אלא דכ"ז שלא לקח הדיו אין להכשירו שאם יוכשר בלא נטילת הדיו למה יטלנו. ועוד דלענין הכשר אין ללמוד משם. דנהי שעדיין שם אות עלי' מ"מ פסולה משום שאין האות נקרא. ועיין רשב"א שבת (ק"י) גבי זרק לבור מלאה פירות פטור. וכתב רשב"א וז"ל וא"ת פירות למה יבטלו מחיצתא והא דעתו לפנותן כו' ויש מפרשים דאע"ג דלא ביטלן כלל משום דפירות מבטלין מחיצתא דמחיצות ניכרות בעינן בשעת זריקה והא ליכא. וה"נ ודאי אות נראית בעינן וצפהו זהב כ"ז שהזהב עלי' פסול. אך לענין זה נלמוד משם שעדיין שם אות עלי' רק שעכשיו פסולה משום שאינו נראה וכשינטל הדיו חוזר להכשירו. ודומה לציפה האותיות בזהב דכ"ז שהציפוי קיים פסול וכשינטל הציפוי חוזר להכשירו. ואין ענין לנ"ד כלל ג) אך הרשב"א ס"פ הבונה שכתב בכה"ג לא מקרי חק תוכות. והנה כל הפוסקים כנגדו. הסה"ת והאו"ז והמרדכי והר"ן שכולם תירצו דדוקא בשבת חייב משום מלאכת מחשבת. ור"ן הביא דברי רשב"א וחולק עליו. והבית מאיר באה"ע סי' קכ"ה הקשה עליהם דמה הוצרך בגיטין (דף י"ט) ר"י לשנויי לר"ל וכי מפני שאנו מדמין כו' לימא לי' שבת שאני דמ"מ חייב וכיון דאיהו חישב להדיו ע"ג סיקרא לכתב חייב. אלא ודאי דאין לחלק אף בהכי בענין מה דלא מקרי כתב מצד עצמותו. והוי כמחשב לעשות דבר שאינו מאבות מלאכות עכ"ל. ולק"מ דודאי דיו ע"ג סיקרא שחסרון הוא בנפעל שהוא ע"ג סיקרא לא מהני מחשבתו. אבל חק תוכות דבאות עצמו אין שום חילוק בין הי' תחילה כהלכתה או הוכשרה ע"י גרירה. והחילוק הוא בפועל שהוא לא פעל האות והוא ממילא והוא כעין גרמא שגרר מן הצד וממילא נעשה האות ובגוף האות לא פעל כלום. בזה שפיר מחלקים הראשונים דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה מהני מחשבתו לשויי גרמא מעשה. והוא ש"ס ערוך ב"ק (ס') לענין זורה ורוח מסייעתו. אף דלענין נזיקין חשיב גרמא. לענין שבת חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה התורה. ואף שהרא"ש שם כתב דוקא התם דמלאכה זו עיקרה ע"י רוח [ואין הכל מודים לו בפי' זה]. הלא כתב הר"ן דמיון ממוחקו ע"מ לכתוב. וא"כ מצינו מלאכת כתיבה בגרמא בעלמא שעי"ז יוכל אח"כ לכתוב: ד) ומה שהקשה עוד מנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש חייב משום דמשלים את הספר ואין חשיב חק תוכות הא אין הספר מתכשר. לדידי פשוט דהתם לאו בספר העשוי לקרות בו בציבור אלא העשוי ללמוד בו כעין חומשין. ובזה אין נ"מ בין חק תוכות ליריכות. ואף דאיתא שם דהיכא דבעי זיוני ולא עלו בידו בזיון פטור. הא פירש הרשב"א שם משום שדעתו הי' לכתוב בזיון ולק"מ על הראשונים. ודעת הרשב"א דעת יחידית נגד כל הפוסקים הנ"ל. ולא הובא כלל אף בב"י. וגם הרשב"א סותר דברי עצמו בתשו'. ומה שביקש לומר הב"מ דהא דירושלמי מדרבנן. תורה חדשה הוא ואין שומעין לי'. ומחוורתא דחזר בו. וזה נמצא כמה פעמים בפוסקים. וחלילה לצרף זה לס"ס, וגם מה שכתב לעשות ספק מה שרמב"ם מתיר לקרות בס"ת פסול. מפורש בתשובת מהרי"ט חי"ד סי' ל"ב דאין זה ספק שכל הפוסקים ראשונים ואחרונים חולקים עליו ואחרי רבים להטות. (הגה"ה שוב ראיתי להרב מליסא ז"ל בסידור סי' פ"ב ס"ק כ"ו דלדידן לא קי"ל כמהרי"ט בזה ועיין חידושי רע"ק או"ח סי' קמ"ג דבאתחזק לא מקרי ספק] והס"ת פסול ואסור לקרות בו עד שיתקן כמ"ש בתשובה הקודמת: