אבני נזר יורה דעה רסה

שאם דעתו לקחתו לאחר זמן חיישינן שמא ימלך ליטלו גם תוך הזמן. וכיון שהוא אין דעתו לקחתו שוב לא חיישינן שמא ימלך. וא"כ מה בכך שאחר ימים יפול מאליו. הא בעצם א"צ רק לשעת טבילה: טז) מעתה ניחא הא דאגד שע"ג המכה וקשקשים שעל גבי השבר כיון שלא ביטלו רק עד שיתרפא חיישינן שמא ימלך ויקחנו קודם. וגלד שע"ג מכה דאינו חוצץ משום שאינו מקפיד התם לא חיישינן שמא יטלו כיון שמצטער בנטילתו. משא"כ אגד שלא יצטער בלקיחתו בעצם רק שיחסר רפואת המכה. ואפשר שירפא באופן אחר. וגלד שחוץ למכה שחוצץ אף שמצטער בנטילתו שהוא סמוך למכה. מ"מ א"צ לגלד ההוא. והי' חפץ שלא יהי' עליו. וא"צ לרפואה רק הגלד שע"ג המכה ע"כ אינו בטל לגופי'. וכעין שכתבנו בטעם חץ התחוב ביריכו שחוצץ אף שיש סכנה בנטילתו. משום דהי' חפץ שלא יהי' החץ ביריכו כלל. ה"ה בזה: יז) אך לפי זה לא נוכל ללמוד מקש"ק דשבת שאם מבטלו לזמן חשיב של קיימא לדעת רי"ו. ה"ה בזה דליתא. דיש לומר לעולם כל שאינו מבטל לעולם ודעתו ליטלו אף לזמן ארוך חיישינן שמא ימלך. אך בשבת לא נתבטל מתורת קשר של קיימא משום שמא ימלך. דהא מבואר בירושלמי ובפוסקים דבספק אם יתירנו לא נתבטל בזה מהיות קשר של קיימא. וא"כ אם הטבעת למטה במקום שהשמש דש אין היתר: יח אך עדיין יש עצה לפמ"ש שכל האיסור משום שלא ימלך כדברי ריטב"א ושם כתב ריטב"א דכשיש איסור ליטלו סגי בביטול ליומי' א"כ ה"נ יש לכאורה עצה שתשבע על דעת רבים שלא תקחנו איזה זמן ושוב חשיב אינו מקפיד משום שרוצה בו עכשיו לרפואתה: יט) ויש לומר עוד שאם תדע האשה מעצה זו לישבע אפי' אינה נשבעת שפיר דמי. שהרי בית הסתרים היא וחציצה דפוסל משום דאינו ראוי לביאת מים. והכא ראוי לביאת מים שתשבע ויתבטל הטבעת לגופה ויחשב בא מים בגופה. אך יש לפקפק ולומר כיון דנשבע צריך להוציא בשפתיו ובעודה תוך המים אם תפתח פיה לדבר יכנסו המים בפיה ולא תוכל להוציא השבועה בפה. אך אם תשבע ממש לכאורה יש להתיר ולסמוך על דעת רי"ו דלחצי שנה מקרי של קיימא. ואם תחלק ותאמר כסברת ריטב"א שמא ימלך נגד זה מהני השבועה: כ) אך גם הא ליתא מאחר שהוכחנו דאינו מקפיד דחציצה היינו דלא איכפת לי' כלל. אבל אם היה רוצה שלא יהי' עליו אף שאי אפשר לה ליטלו חשיב מקפיד (והיינו טעמא דחץ התחוב ביריכו דחוצץ אף שאי אפשר ליטלו משום סכנה. מ"מ הלא הי' רוצה שלא יהי' בו החץ כלל. וכן הוכחנו מרש"י שבת במור בזכוכית] א"כ אף אם תשבע החשש במקומו שמא תחזור ותרצה ליטלו ואף שלא תוכל מחמת השבועה לא יתבטל: כא) אך הב"י סי' ר"ב כתב בשם סמ"ג דאין נראה לר"י לומר כן ולא כתב מאיזה טעם. ובודאי הוקשה לו הנ"ל. דהיתכן שבשביל שיפול מאליו יחשב אינו מקפיד. ואינו מקפיד היינו דלא איכפת לי' מה שהוא עליו ולא איכפת לי' מחמת שיפול ממנו. ולפי זה י"ל דלעולם אינו מקפיד לשעתו לא חשיב אינו מקפיד. והיינו טעמא דאגד שעל גבי מכה וקשקשים על גבי שבר משום דמקפיד להסירם לכשיתרפא. ולשיטת רש"י נוכל לומר דהא דאגד וקשקשים לענין להכניס ולהוציא טומאה מיתנייא ולא לענין חציצה. וכן הוא פי' הא' של ר"ש. ואף שהב"י כתב די"ל הר"ש מודה דחוצץ ג"כ י"ל רש"י לא ס"ל הכי. הן אמת שעדיין יקשה על רש"י מרטי' שע"ג מכה דחוצץ ואף שאינו מקפיד שצריך לה לרפואה: כב) איברא דנראה ליישב דעת רש"י בהא דכתב שאינו מקפיד מחמת שיפול מאליו. ואינו מובן כלל. ובאמת ר"י השיג על זה כנ"ל. ונראה ליישב דהנה שם במשנה דאלו חוצצין בכלים הזפח והמור כו' בין מבפנים בין מבחוץ ופי' שם במשנה אחרונה משום שיש כלים שאין חוצצין כי אם מבפנים כדאיתא בתוספתא תני בכלי זכוכית שחוצצין בין מבפנים בין מבחוץ עיי"ש. והנה הא דמפליג בתוספתא בין מבפנים בין מבחוץ הוא בכלים של אומן דוקא. אבל כלי בעה"ב לעולם חוצצין. וכן הוא ברמב"ם. ולפי זה צ"ל דמתני' בכלי אומן מיתוקמא דאי בכלי בעה"ב לא הי' רבותא בכלי זכוכית וק"ל. וכיון דבכלי דמיירי מתני' בכלי אומן שאין מחזיק הכלי רק למוכרו לא להשתמש בו. ע"כ אין האומן מקפיד אף אם לא יפול הטיט מהכלי כלל. כי הקונה לא יהי' נחשב חסרון אצלו מה שהטיט עליו כי יודע שיפול מאליו. וע"כ אין מקפיד האומן כלל אף אם לא יפול הטיט כלל. ולעולם גם רש"י סובר דלא קרוי אינו מקפיד רק אם אינו מקפיד כלל אף לאחר זמן לא על שעת טבילה לבד. וע"כ ניחא רטי' ואגד וקשקשים שחוצצין משום שלאחר שיתרפא יקפיד עליו להסירו. ולא דמי לגלד שעל גבי המכה שאינו חוצץ משום שאינו מקפיד עליו דשאני התם דהגלד כמו שהיא עכשיו אינו מקפיד. דלאחר שיתרפא המכה ויגלד מתייבש. ואינו באופן זה שהוא עכשיו. ועוד דשאני גלד דגופי' הוא. ועל כן דברינו נכונים דכשאינו מקפיד על חצי שנה שצריך שיהי' מונח הטבעות לענין חציצה. סמכינן בשעת הדחק בדרבנן על רי"ו דכה"ג דינו כמו לעולם דחשיב של קיימא: כג) אך אין להקל ולומר שאם צריך שיהי' מונח שבוע או שבועיים דכהאי גוונא אסור מדרבנן בשבת. וכיון דמדרבנן חשיב של קיימא יועיל להקל בחציצה במיעוטו דרבנן. דליתא. כיון דאיסור מיעוט המקפיד משום גזירה אטו רובו המקפיד. וכיון דכהאי גוונא מקפיד קרי לי' מדאורייתא אכתי הגזירה במקומה עומדת: כד) וראי' לזה מעירובין (ס"ז:) דמקשה לעולא דאמר קרפף יותר מבית סאתים מדאורייתא רה"י למה מותר לטלטל מתוכו לכרמלית עיי"ש. ומה קושיא הא איסור מרה"י לכרמלית דרבנן. ומדרבנן הקרפף נמי כרמלית הוא. אלא ודאי כיון דהאיסור גזירה לכרמלית אטו לרה"ר. וכיון דמן התורה הקרפף רה"י אכתי הגזירה במקומה. וה"נ דכוותה: כה) ולענין הבדיקה שבתשו' זכרון יוסף מיקל שא"צ להסירה בעת הפסק טהרה ורעק"א החמיר. אני רגיל להורות בזה שאם אינה זבה דאורייתא רק מחמת חומרא דר' זירא. להקל בזה. ועל פי רוב אינה זבה דאורייתא. ואם האשה הזאת תהי' זבה דאורייתא ותצטרך להסירו. ממילא אם רגילה בכך. שוב