אבני נזר יורה דעה קעז

אחד. ומעולם לא נתחייב לו רק ששם החטין בשלשים דינרין. אבל לא נתחייב לו כלל שלשים דינרין: ז) והרמב"ן הובא בשטמ"ק והרשב"א הובא בנמק"י פירשו דרבא אשמעינן דמדר' ינאי נשמע דפוסקין מפירות על פירות כמו שמותר לפסוק במעות על פירות. ומקשה מדר' אושעיא דאינו יכול לפסוק מחטין על יין. כן פי' בשטמ"ק בשם הרמב"ן קושיות הגמ'. ועוד כתב שם דלרבא מותר לפסוק מחטין על יין בשויו אף שלא יצא השער על חטין וקשה לדבריו מה מקשה מדר' אושעיא הא לאו בחטין בעין פוסק רק חיוב חטין. ובחיוב הא אפי' בחיוב מעות אינו פוסק כדתני הי' נושה בחבירו מנה. ועוד מנ"ל לרמב"ן לפרש דפוסק (מחטין על יין] אפי' לא יצא השער על חטין ח' ונראה דחדא מתורצת בחברתה לפימ"ש דטעם דאינו פוסק בהלואה דחשיב מהנה למלוה כיון שאין לו מעות יכול ליתן מה שירצה. ואף דברים שלא יצא השער שלא הי' יכול למוכרם. וא"כ לאחר שלמד רבא מדר' ינאי דאפי' בפירות שלא יצא השער עליהן פוסק. א"כ שפיר יפסוק בחוב דמה שיתן לו הלוה יכול לפסוק עליהם. ומשני דהתם הלואה דאף ששם חובו חטין הלואה מקרי. ובהלואה לא אמרינן כלל מה אהנית לי הא חיטי בהיני כמו בסאה בסאה דמשני לקמן דלא אמרינן מה אהנית ומזה למד הרמב"ן דלרבא אפי' בפירות שלא יצא השער פוסק. דאל"כ מה קשיא לי' הלא יכול ליתן פירות שלא יצא השער עליהן: ט) איברא דקשה לשיטת הרמב"ן והנמק"י מה ש חידש רבא דפוסק מחטין על יין ומה חידשו ר"פ ור"ה בדר"י בקושייתם ורבא בתירוצו. הלא בכל הסוגיא הכי הוה ס"ל מעיקרא דמקשה וכי אין לו יין מה הוי שיוכל לפסוק בהלואת חטין. ורבה משני שזקפן במלוה כמו שפירשו הרמב"ן והנמק"י ומשום דהלואה אינו פוסק: י) ונ"ל דלעולם המקשן דמקשה וכי אין לו יין מה הוי ג"כ הוה ס"ל דאינו פוסק מחטין על יין. אלא דס"ל פירושא דמתני' הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין שמכר לו החטין בשלשים דינרין ואח"כ שם החוב שלשים דינרין ביין. וידוע דברי הריטב"א (בחו"מ סי' ק"א סעיף ו') דמוכר סחורה צריך ליתן לו מעות דוקא. וע"כ קשיא לי' ומשני שזקפן במלוה ושוב יכול ליתן לו דברים אחרים. כמו בכל מלוה שאף שהלוהו מזומנים יכול ליתן לו דברים אחרים וזה הוה ניחא לי' בלא חידושא דרבא דפוסק מחטין אפי' לא יצא השער עליהן על יין. אבל לבתר דחידש רבא זה קשיא להו לר"פ ור"ה ברי' דר"י דמה בכך דיכול ליתן לו דברים אחרים הלא בכל דבר פוסק. ומשני התם הלואה ורבא דמשני לקח בהלואתו הוא לשיטתו דמחלק בסוף בין הלואה לזבינ' אבל לר"פ ור"ה ברי' דר"י למה דס"ד הי' מוכרח לתרץ שזקפן במלוה כנ"ל. ורבה דמשני שזקפן במלוה ג"כ יכול לסבור כשינויא דרבא דהחילוק בין הלואה: יא) ובהכי ניחא לרב דמשני ברייתא דר' אושעיא כשמשך דכלתה הלואה לא קשיא לדידי' קושיא דר"פ ור"ה ברי' דר"י כיון דלית לי' כלל מה לי הן מה לי דמיהן. וה"ה דלית לי' מה לי דמיהן מה לי הן ובאמת אינו פוסק מחטין על יין. ובמתני' דע"כ צריך לאוקמי לדידי' ג"כ כשמשך מדמותר לפסוק על יין אם הי' לו יין לא קשיא לדידי' וכי אין לו יין מה הוי. כיון שכבר הי' לו חוב שלשים דינרין דצריך לסלק במזומנים דמוקי כרבה כשזקפן במלוה. ובהכי ניחא דרבא חידש ומה לקח לקח בהלואתו ולא מוקי כשזקפן במלוה כתבו הרמב"ן והנמק"י דרבא ניחא לי' לאוקמי כולי מתני' בחד גוונא לא לאוקמי רישא בלקח במעות וסיפא בזקפן. וקשה למה לא מוקי רבה הכי אך לפימ"ש ניחא דכל מילי דרבא כרב עביד. ולרב דמוקי כשמשך לא יועיל לקח בהלואתו דכלתה תורת הלואה: סימן קפ א) מחבר (סעיף ג) אמר לו הלויני מנה אמר לו מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחם ממנו בתשעים ועדיין הם שוים מאה] אם פרע לו בסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע במעות מפני הערמת רבית כו' ואם עבר ועשה הרי הוא מוציא ממנו מאה בדין ואפי' אבק רבית אין כאן עיי"ש. יש בכאן מקום עיון דהנה בגמ' (ס"ב:) תני ברבית דבי ר' חייא יש דברים שהן מותרין ואסורין מפני הערמת רבית כו' ואביי מפרש כל מתני' דאיזהו חרבית. והוסיף דאי שקיל פירי לא מחזי כרבית וזה לפי פירושו במשנה. והנה דעת המתירין ליקח לכתחילה הוא מדתני דבי ר"ח יש דברים שהם מותרין מכלל שאינו כשאר אבק רבית. ורמב"ן החולק טעמא דידי' כמבואר ברא"ש ובשטמ"ק משום דאביי מפרש כן המשנה דאיזהו תרבית הרי דאבק רבית הוא. והרשב"א בשטמ"ק כתב דנהי דהכי איתא לאביי דמפרש כן המשנה אבל כיון דאדחי פרוקא דאביי הדרינן לפשטא דרבית דבי ר"ח דאינו אבק רבית. ובענין היתר פירות דשמעינן מפרוקא דאביי כתב ג"כ הרמב"ן הובא בשטמ"ק דאף דאדחי פירוקא דאביי מ"מ לא נדחה הדין וכ"כ הב"י בשם תלמידי הרשב"א. ומשמע דרמב"ן לטעמי' במה שכתב דנקטינן דאבק רבית הוא מדפירש כן אביי המשנה. הרי דנקטינן כאביי אף דנדחה הפירוש ב) והנה הרמב"ם כתב דאם עבר ועשה מוציא ממנו כל הק' בדין. ולא הביא ההיתר ליקח פירות שיהי' מותר לפסוק כך לכתחילה משמע דס"ל דלא קי"ל כלל כאביי. וע"כ אינו אבק רבית ואין היתר ליקח פירות והרא"ש והטור פסקו כרמב"ן דא"ר הוא ומותר ליקח פירות. והנה המחבר כתב היתר פירות כאביי וכתב דמוציא כל הק' בדין. וזה דלא כאביי דלדידי' א"ר הוא. והוא מזכה שטרא לבי תרי. וצ"ל שדעת המחבר דנהי דבהא דס"ל לאביי דאבק רבית לא נקטינן כוותי' משום דברייתא לא משמע כן דתני שהם מותרין כהוכחת המתירין אבל בהיתר פירות שאין לנו הוכחה להיפוך נקטינן כוותי'. מ"מ לשון המחבר מגומגם שכתב אסור לפרוע במעות מבואר דאיסור בשעת פרעון ואח"כ כתב מוציא ממנו כל הק' בדין וא"כ אין איסור בשעת פרעון רק בשעת פסיקה ולשון הלבוש מתוקן יותר שכתב דאסור לפסוק לפרוע במעות: ג) ואפשר לומר לדעת המחבר כיון דיש היתר ליקח פירות אסור לכתחילה ליקח מעות