אבני נזר יורה דעה קל

לסלק במזומנים. רק ליתן חוב על ביתו. ושכנגדו לא רצה בזה. אך רצה פטורים. ורצה למחול לשכנגדו הקנס. רק שיתן לו פטורים. ונתפשרו לסלק אחר נשואין לאחדים ויתן רווחים מהמעות. ודימה כבודו כי א"צ בזה היתר עיסקא. אך אינו רוצה לסמוך על עצמו ורוצה לעמוד על דעתי: ב) ולדעתי הדבר ברור דא"צ בזה שום היתר. שהנה דין הרשב"א בתשובה (סימן תתקפ"ט). המובא בש"ע (סי' קע"ו) וכפול (בסי' קע"ז). דאין בנדוניות חתנים משום רבית. כיון שבתחילת החיוב מחייב עצמו כ"ז שלא יפרע. מה שממתין לו מי שנתחייב הוא הלואה. אבל בתחילת החיוב אין כאן הלואה. והנה בנ"ד שהרווחת הזמן הי' לאחר השדוכין. י"ל לכאורה דשפיר חשיב הלואה. דבשלמא בהא דרשב"א הרי הוא כעושה השידוך ביותר. אבל שכבר נתחתן. ואם הי' לו מעות. הי' שכנגדו מחויב להחזיק השידוך בפחות. שפיר חשיב אגר נטר. ועוד מחמת הקנס שמחויב ליתן אם לא יסלק כפי המבואר בתנאים. ואף שכנגדו רצה למחול לו הקנס. עדיין לא מחל: ג' והנה ספק הראשון מתברר מתוך דברי הרשב"א בעצמו בתשובה הנ"ל שכתב וז"ל ודוקא שהתנה קודם שנשאת. אבל לא אח"כ כהא דפ' איזהו נשך (דף ע"ד:) גבי מלוה אדם לאריסיו חטים דיש הפרש בין ירד בין לא ירד עכ"ל. ושם מבואר בגמ' דאפי' ירד באתרא דיהיב אריסי ביזרא מותר. משום דכיון דכי לא יהיב האריס יכול לסלקו חשיב כמקבל האריסות ביותר. ה"נ כיון דאי לא מסלק יכול שכנגדו לבטל השידוך. הוי כנעשה השידוך ביותר: ד) ולכאורה יש להוכיח משם דאף שמתחייב קנס לא חשיב שנותן בשכר הלואה. רק דמי השידוך. שהרי האריס אינו יכול לחזור. דקבלן אינו כפועל שיוכל לחזור. א"כ יהי' נחשב שכר הלואה. א"ו כיון שביד בעל הבית לסלקו חשיב שכר השדה ה"נ בזה: ה) אך הט"ז כתב להדיא (בסי' קע"ו) דלאחר השידוך מחמת שאם לא יהיב לי' חייב ליתן הקנס נעשה רבית. ולדבריו צ"ל דשאני אריס. דאף דא"י לחזור. מ"מ אם חוזר אינו מחויב לו כלום. שלא מצינו בגמ' ובש"ע (סי' של"ג) רק שאם חוזר בו ידו על התחתונה. אבל לא שיכול לכופו. ע"כ חשיב שכר השדה לבד. משא"כ בשידוך שנוכל לחושבו שכר הלואה ג"כ אסור. כצ"ל לדעת הט"ז: ו) מ"מ בנ"ד דשכנגדו רצה למחול לו אין בו משום רבית. דענין איסור רבית דנחשב כעין גזל כדמוכח ריש איזהו נשך. דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל. ומבואר בשטמ"ק בשם הריטב"א דאף דלוה נותן לו מדעתו. חשבה לי' רחמנא כמחילה באונס. דמחמת אונס שהוצרך ללוות פוסק רבית. וא"כ בנ"ד דשכנגדו לא רצה ממנו קנס שמחמת הקנס נחשב הלואה. א"כ לאו מחמת אונס הלואה פסק רבית. רק מחמת קיום השידוך שזה לא נחשב הלואה אפי' אחר שנתחתן אין בו משום רבית כלל: ואשר נסתפק מעלתו עוד דאפשר משום שרוצה ליתן חוב על ביתו מחויב שכנגדו לקיים השידוך. זה אינו ראוי להסתפק בו כלל. לזאת יפה דן דא"צ בזה שום היתר אך לשון "רווחים" לענ"ד הוא כלשון עיסקא. ואם ישבע לא הרווחתי יש מקום לפוטרו. אך בזה לא נשאלתי: והי' בזה שלום מאת הדוש"ת הק' אברהם. סימן קלג ב"ה יום ה' ויקרא תרמ"ט לפ"ק. לרב אחד. א) דבר האיש שנתחייב לו חבירו בד"ת. ולא רצה לציית ותבעו בערכאות. והשיג עליו וויראק ולפי נמוסיהם מיום שהשיג הוויראק מחויב ליתן ה' פ"ט ורוצה ליקח ממנו. ומעלתו פשיטא לי' שאסור משום רבית. ובאמת מדברי החולק על ר"א מטוך. שהביא הב"י (סוס"י ק"ס). משמע כן. דאף ברבית המתחייב מאלי' יש איסור רבית. אך בתשו' רשד"ם (סי' רכ"ב) דאין רבית אלא בהלואה. ולא בגזל. ומה שחלקו על ר"א מטוך. (ואף ר"א מטוך לא התיר אלא בדמי שכירות] היינו מפני שמחייבו ליתן בדין. וע"ז פליגי עליו. אבל אם הוא בעצמו רוצה לפייס להנגזל מותר. ואין בו משום רבית ע"ש. ובתשו' מ"ב (סי' ל"ד) שכתב במבטל כיסו של חבירו כיון דלאו בתורת הלואה בא לידו לא מחזי כרבית. ב והנה יש לעיין בדברי מהרשד"ם דכיון דאמרת דבמה שאינו דרך הלואה ליכא רבית. א"כ למה מועיל טעם דרבית שלא יתחייב ליתן בדין. ויותר הי' נראה דהר"א מטוך מיירי באופן שלא נעשה גזלן שלא אמר יש לך בידי ואיני נותן לך רק נשמט ממנו. אבל בנעשה גזלן ועשקו. בכי הא לא שייך איסור רבית [רק איסור אחר כמו שיבואר וביותר לפמ"ש הריטב"א (פ' איזהו נשך) בטעם שמדמה הש"ס איסור רבית לאיסור גזל משום דרחמנא חשבה התחייבות הלוה ברבית לאונס. דמשום שדאיק ללוות מוכרח לקצוץ לו רבית. [עי' בשטמ"ק שהביאו] ובנידון זה שלא קצץ לו וכן בנידון ר"א מטוך] ממנ"פ אם מתחייב לו ע"י דינא דמלכותא. אין כאן גזל. ואי לא כמו שהוא האמת. יש בו איסור גזל בלא איסור רבית. דמשום שלא רצה לציית לד"ת לא הותר לגזול ממונו. ועי' בתומים (סי' כ"ו) מ"ש אפי' בהלך בעצמו בערכאות. וכ"ש בזה שחטאו רק משום שלא רצה לציית לד"תן: ג) אך מה שיש לדון בזה הוא. כי מסתמא הי' יכול התובע להרויח במעות עכ"פ ה' פ"ט להשיג אצל בטוחים גדולים גוים. ואף דהמבטל כיסו של חבירו פטור דגרמא בנזקין פטור עכ"פ מחויב לצו"ש. וי"ל דמועיל תפיסה. ואף שהש"ך פסק (בסי' כ"ח ובסי' קפ"ב) דלצי"ש לא מהני תפיסה. וראייתו מדברי הריב"ש (סי' שצ"ב). הנה הריב"ש הוכיח מהא דלא חשבינן משטרא לשטרא באבק רבית. אף דמתחייב לצאת ידי שמים ולבסוף כתב דעת הרשב"א דבאבק רבית אינו מחויב לצי"ש. ומבואר מדבריו דלא ברירא לי'. משום דלדעת הרשב"א נסתר ראייתו. והנה לפנינו בחי' הר"ן (פ' א"נ) הוכיח מהא דלא מחשבינן משטרא לשטרא. דאפי' לצאת ידי שמים פטור כיון דמפקינן מאידך אי תפיס. הנה דפשיטא להו דלצאת ידי שמים מועיל תפיסה ולפי שיטתם הרי הי' יכול התובע